מוגש כשירות לציבור ללא תשלום

כללים מומלצים ללימוד:

  1. לימוד של שלב אחרי שלב, בלי לדלג על שלבים או על הסבר של מושגים חדשים. לא לקפוץ לכפל לפני שהחיבור מבוסס, כדי שבסיס ההבנה יהיה רחב ויאפשר בניה לגובה (כמו במגדל קוביות).

  1. ללמד במנות קטנות, עדיף פחות מדי מאשר יותר מדי.

  1. ללמד מההתחלה, מהבסיס, כדי לא לפספס "חורים" בדרך, שלצורך גילויים אחר כך נידרש לחזור אחורה, לחפש ולהתעכב. מהיר יותר לעבור במהירות על כל מה שהילד כבר יודע, לפי הסדר, ולעבור הלאה.

  1. לפני הלימוד לעשות בדיקה של מה הילד יודע ואיפה יש לו בעיות. הבדיקה היא אבחון, אבל לא אבחון דידקטי. וגם הוא, כמו אבחון דידקטי (בעיני), רק מתאר מצב מסויים שבו הילד נמצא ולאו דווקא מנבא את הצלחותיו בעתיד, לאו דווקא מתאר או קובע את הסיבה לחוסר הצלחה.

  1. להשתמש במכסימום המחשה. המחשה פיזית של מגע ואחיזה ביד של הילד, המחשה גופנית, ולאחר מכן המחשה בציור ורק אז סימול במספרים.

  1. להשתדל ללכת עם הרצון הטבעי של הילד ללמוד ולא להציף בידע בבת אחת, גם לא לכפות למידה – במידת האפשר. 

  1. לא להתייהר בהישגי הילד, זה יוריד את המוטיבציה הפנימית שלו (ראה מאמרי "למידה" באתר).

  1. בלימוד של כל נושא חדש – להקדיש לכל לימוד של שלב חדש – לפחות שני שיעורים, עם רווח של יום יומיים ביניהם, כדי שהמוח יוכל להטמיע את החומר. בשיעור הבא לחזור על החומר מהשיעור שעבר ולעשות בדיקה בעזרת מבחן, תחילה בסיוע המחשה של בדידים ואחר כך ללא המחשה, כדי לראות אם אפשר לבנות עוד שלב.

  1. משתדלים ללכת "מהצלחה להצלחה", כל שלב של הלימוד מסתיים בהצלחה, 100 במבחן. הצלחה מגבירה את המוטיבציה ללמידה ואת הביטחון והאמון העצמי. כישלון במבחן הוא כישלון של המורה, לא של הילד.

  1. הלימוד יכול להיות גם כיף. השיטה שמפורטת כאן יכולה להיות מאוד מהנה וגם יעילה, ויחד עם זאת גם מאוד הישגית – אם נצמדים לכללים הנ"ל.

הבנה קשורה להתבוננות. אני רואה – פירושו אני מבין. מה שאנו רואים אנחנו מבינים. אבל מה שניתן לנגוע בו ולהזיז – נראה לנו אמיתי יותר, ואנחנו לומדים ומפנימים אותו יותר בקלות, מתוך אמון בנכונותו. תפיסה של המוח ותפישה של אחיזה – קשורים לא רק מבחינת הרובד הלשוני. על פי נסיוני, ככל שההמחשה מבוססת ומעמיקה יותר, כך הלמידה יכולה להגיע לרמות יותר גבוהות. בסיס ההבנה רחב יותר. בשנים האחרונות השתמשו במערכת החינוך בסוג המחשה לא נכון. בדידים שקישרו בין כמות מספרית – לצבע של הבדיד, וכמובן זה לא עבד (שיטת "אחת שתיים שלוש").

לצורך עבודה בשיטה שאני משתמשת בה כדאי לרכוש בדידים רבועים בגודל של 2 ס"מ X 2 ס"מ, עובי 2 מ"מ. הבדידים נקראים TILES קוביות מניה של 2 ס"מ. אפשר להזמין אצל רוזי ב"הוצאת יסוד". כדאי להזמין 200 בארבעה צבעים (עדיף לא לבן). הבדידים מתאימים למגוון משחקים ולימוד. כדאי להתחיל במשחק עם הבדידים כדי לחבב אותם על הילדים. בונים מגדלים בצורות שונות, "שטיחים" עם דוגמאות, אותיות ואפילו ניקוד.

דומינו ראלי מציבים את הבדידים אחד אחרי השני, במרחק קטן מרוחב של בדיד אחד. ניתן לבנות דומינו ראלי תוך כדי הקפדה על מחזוריות בצבעים (חשוב להבנה של כפל, מספר זוגי, מטריצות במבחנים פסיכומטריים וזה גם יפה).

ניתן לאבחן כך עד כמה הילד מבין ורגיל לחשוב ואם קשה לו להתארגן.
אם יש קושי אפשר להגיד לילד לסדר "אחד כן, אחד לא", או אחד אדום אחד צהוב.
עוברים לסדרה מחזורית של 4 צבעים. אם הילד לא מצליח לזכור את רצף הסדר עוזרים לו: "אם אתה עכשיו באדום איזה צבע בא אחרי האדום? צהוב. ואחרי הצהוב בא…"
זה חשוב גם לילדים שיצטרכו אח"כ להבין איזה מספר בא אחרי או לפני מספר מסוים.

7+1=8
8 הוא המספר שבא אחרי 7. "כשסופרים, אחרי שאומרים 7, מה אומרים אחר כך?" לילדים שיודעים לספור עד 10.

האם הילד יודע לספור? מניחים כמה בדידי פלדע על השולחן ומבקשים מהילד לספור. בודקים אם הילד סופר כל בדיד פעם אחת, לא פחות ולא יותר. האם הוא מבצע את הספירה בצורה מסודרת או מדלג ממקום למקום. האם הספירה נעשית בעזרת אותה אצבע או שהוא מחליף אצבעות (גורם לבלבול). אם הספירה אינה מתבצעת כשורה, הילד עלול לחשוב שהכמות משתנה בכל ספירה, כאילו הכמות משתנה בעצמה. 

גישה זו מייחסת לחשבון כוחות קסם לא מובנים. התלמיד אינו מנסה להבין את ההיגיון בפעולות החשבון, כי המקצוע נתפס כקשה מדי. במצב זה הילד לא הפנים את שימור הכמות. אם הילד מתקשה בספירה, סופר בדיד אחד פעמיים או מדלג על בדיד בספירה, צריך ללמד אותו לספור החל מאפס. מניחים לפניו בדיד אחד או שניים, משנים את הסידור, מבלגנים, מסדרים בצורות סימטריות שונות ובכל פעם שואלים האם הכמות השתנתה. סופרים ובודקים. עולים בצורה מדורגת ובסבלנות ממספר למספר בצורה הנ"ל.

ניתן לעבור על שניים שלושה מספרים ביום – לא להעמיס. הילד צריך לומר את שם המספר כשהוא מחזיק את הבדיד, כך לא יתבלבל וישכח אם כבר ספר אותו. קצב הספירה של הילד עלול להיות מהיר מקצב התנועה של היד המצביעה. כאשר סופרים חפצים כדאי להחזיק ביד הילד ולספור בקצב יחד איתו – כך "מכניסים" אותו לקצב הנכון. גם משחק כמו "שבע על הקיר" – יכול לעזור.

ספירת מדרגות חשובה להכרה ראשונית של המספרים ולתרגול ספירה נכונה. כאשר עולים או יורדים במדרגות, המבוגר סופר כל מדרגה: … 1, 2, 3 . במדרגה האחרונה, לאחר שהמבוגר אמר את המספר, הוא מציין שיש כאן לדוגמה, 10 מדרגות. בצורה כזאת הילד מתחיל לקלוט את מושג המניה: לכל מדרגה יש מספר אחד, לא פחות ולא יותר, והמספר שהגענו אליו לבסוף הוא הכמות.

לאחר מכן הילד סופר עם המבוגר, או שהמבוגר מתעכב בספירה ומניח לילד לומר חלק מהמספרים. תחילה סופרים כל קבוצת מדרגות עד 10 או 12 ומתחילים ספירה מחדש של כל קבוצת מדרגות. כשהילד גדול ושולט יותר במספרים, אפשר זהמשיך ולספור עד 20. ספירת המדרגות מתפתחת להבנת תרגילים של "ועוד אחד", לאחר שספירת המדרגות מבוססת מספיק: עומדים על מדרגה מס' 3 ושואלים: "מה יהיה אם נעלה עוד מדרגה?" הילד אומר "4", אם תרגלו איתו פעמים רבות. המבוגר אומר: " 3+1 זה ארבע." "ארבע ועוד אחד מה יהיה לנו?" עולים למדרגה מספר חמש.

ספירה של הגוףאפשר ללמוד לספור גם עם הגוף. זה משעשע, וכך אפשר גם ללמוד מספר תרגילים בסיסיים. "כמה עיניים יש לך?" – "שתיים". "כמה גבות? " כמה ריסים 😉 ולהשתדל שהילד ינסה לבדוק ולגלות את המידע בעצמו, לא להציף או לענות במקומו.

"כמה אוזניים?" "שפתיים?" לחיים?" "כמה אף?" "אף אחד, אבל כמה נחיריים?" "כמה פופיק? כמה ידיים? כמה רגליים?""כמה רגליים יש לחתול? לחתול אין ידיים ורגליים, גם הידיים הן רגליים. כאילו אתה עומד "על ארבע". לקוף יש רק ידיים. כמה לכלב, כמה לשולחן, לכסא?" זה כמו 2 ידיים ועוד 2 רגליים, שתים ושתים ביחד זה ארבע. "כמה אצבעות יש בכל יד?" "חמש? וכמה בשתי הידיים? עשר? חמש וחמש, זה עשר." כמה אצבעות בידיים וברגלים? (למי שמתקדם יותר) – עשר ועוד עשר, זה ביחד 20". בדרך כלל, מה שבאמצע הגוף – יש לנו אחד. משני הצדדים של האמצע, זה שתיים.