עובדים בצורה מדורגת ולא מדלגים על שלבים, זה רק יעכב בהמשך. אם הילד טוען שהוא כבר יודע , אפשר לומר לו שעל מה שהוא כבר יודע ניתן לעבור במהירות, אבל יש צורך לבדוק כדי לוודא היכן יש "חורים", אחרת נצטרך לבזבז זמן רב בחיפוש אחריהם. אם שהילד עדיין לא למד חשבון אין בד"כ צורך בשיחות שכנוע כאלה.

שיעור בנושא "ועוד אפס"

הילד יושב לידך, על השולחן פזורים בדידים רבועים של פלדע.לוקחים בדיד אחד, שמים ביד של הילד. שואלים: "כמה בדידים יש לך ביד?" (אחד) "עכשיו אני אתן לך עוד אפס, עוד כלום." נותנים לילד "כלום" ושואלים: "כמה יש לך עכשיו ביד?" "יש לך אחד. נתתי לך עוד כלום וזה לא שינה שום דבר. נשאר כמו שהיה קודם, אחד"

נותנים לילד שני בדידים. "כמה יש לך ביד?" (2) . "עכשיו אני אתן לך עוד אפס, עוד כלום .נותנים "כלום". שואלים: "כמה יש לך?" 2+0 = 2
ילדים יכולים לטעון ש 2+0 = 0
מפני שאפס היא המילה ששמעו לאחרונה ויחזרו עליה.להפנות את תשומת ליבם לכמה בדידים באמת יש להם ביד להרגיל אותם לסמוך על מוחם הפרטי במקום על "קריאת" המצח או העיניים של המורה.

לתת לילד 3 בדידים ביד. "כמה יש לך עכשיו ביד?" 3 "אני אתן לך עוד אפס, עוד כלום." נותנים לו עוד כלום. 3+0= 3 ושואלים: "כמה יש לך עכשיו?" ממשיכים את התרגול לפחות עד 5, ועד שהילד "יתפוס ביטחון". לא להפסיק מיד כשהילד הבין, אלא לתת לו ליהנות מן ההצלחה. תחושת הצלחה מגבירה את הרצון ללמוד ואת הביטחון ביכולת. תחושת כישלון פוגעת במוטיבציה, אבל ההבנה שמה שהיה קשה אתמול יהיה קל מחר, מבססת את תחושת הביטחון. "קריאת מצח" ילדים מסתכלים לפעמים על המצח או העיניים של המורה ומסתמכים על "קריאת" העיניים למתן תשובה. המורה מהנהנת ומרוצה אם התשובה נכונה. אם התשובה אינה נכונה, יש מבט של חוסר שביעות רצון בעיני המורה והילד ממהר להחליף את התשובה. לרוב ישנן רק שתי אפשרויות ולמורה יש זמן מועט להתייחסות אישית אל הילד, כך שהזדמנות הלמידה חולפת. לנושא זה ניתן להתייחס בגלוי ולבקש מהילד לא לנסות "לקרוא" את התשובה בעיניים או על המצח, אלא להשתמש במוחו שלו. היות ואינו יכול לקחת את ראש המורה אתו לכל מקום, עליו ללמוד להשתמש במוח שלו. אני אומרת לילד שאנסה לבלבל אותו בכוונה לפעמים.

אני שמה 2 בדידים ביד של הילד. "כמה יש לך ביד?" 2 "אני נותנת לך 0 בדידים" (שמה "כלום" ביד שלו) "כמה יש לך עכשיו?" 2"אתה בטוח?"לשאלה זו ילדים מחליפים מיד את תשובתם ומתחילים לנחש. אני ממשיכה לשאול: "אתה בטוח? בטוח בטוח?" עד שהילד מתחיל להסתכל מה יש לו ביד ולהפעיל את החשיבה שלו. אם הילד מדבר באופן מזלזל על יכולת הקליטה והחשיבה של המוח שלו, או מכה על המצח שלו, אני מראה, הנה מה שלא הבנת אתמול, חשבת שזה קשה מדי, אתה יכול בקלות לבצע היום. אני מסבירה לילד, שלא כדאי לדבר בזלזול על יכולת המוח שלו כי המוח יאמין לכך ויפעל פחות טוב. תחושת אמון של הילד לגבי יכולת החשיבה שלו תומכת ביכולת ללמוד דבר חדש ולהתמודד עם פחד ותסכול. אחרי שהילד למד דבר אחד חדש, כדאי לעצור את השיעור. המוח צריך זמן לעכל ולאחסן את האינפורמציה. בשיעור הבא חוזרים על הנושא החדש ובודקים אם במבחן בנושא הושג 100, אני ממשיכה.

סיכום: עד עכשיו למדנו "ועוד אפס", עם בדידים ביד של הילד, ועם שאלות מטעות מצד המורה. דיברנו על חשיבה עצמאית לעומת "קריאת מצח",ועל חשיבות ההמחשה, "עומק ההבנה כעומק ההמחשה". לימוד מתוך מוטיבציה פנימית (המאמר בנושא נמצא "למידה" באתר זה) ועבודה ללא דילוג על שלבים. שיחקנו עם הבדידים באופן חופשי ולמדנו ספור ולזהות כמות עד 4. עשינו אבחון כדי לדעת מה מצב ידיעת החשבון ומה מידת הביטחון העצמי לגבי חשיבה ולימוד חשבון.

שיעור נוסף בנושא "ועוד אפס". לאחר העבודה

עם הבדידים (כמה יש לך ביד, אוסיף לך אפס, כמה יש עכשיו?)

ולאחר שבדקתי שחומר זה נלמד, אני מוסיפה דבר חדש:ההמחשה מתבצעת ביד שלי ולא של הילד.יש לי שני בדידים ביד, תוסיף לי עוד אפס, כמה יש לי עכשיו?" “ אני מתרגלת לסירוגין את המצב, שבו הילד נותן לי את הבדידיםומוסיף 0 , ולפעמים אני היא הנותנת את הבדידים ואת האפס.ניתן לשאול בעל פה : כמה זה מאה ועוד אפס? מיליון ועוד אפס? ב"ועוד אפס" תוספת האפס אינה משנה דבר, כי אפס הוא בעצם כלום. כותבים את התרגילים המתאימים. "ועוד אפס", מאפס עד עשר, או מאפס עד חמש, לפי היכרות הילד עם הספרות.