חינוך – הצבת גבולות לילדים

כמורה מתקנת באופן פרטני ובחינוך המיוחד, עסקתי די הרבה בנושא של הצבת גבולות; ילד שמסרב ללמוד בגלל חוסר אמון ביכולתו, או בגלל הרצון להתמרד ולבדוק גבולות. המרד חשוב לעיצוב אישיותו של הילד, הנפרדת משל המבוגר – אך הלימוד חשוב לעתידו. כשניתן, אני משתדלת לתת לילד להתמרד, אבל כשמדובר בעניין חשוב אני משתמשת במספר דרכים כדי להגיע לשיתוף פעולה מצידו.

מכיוון ש"החינוך מתחיל בבית" ומשפיע על המצב הלימודי, אתייחס תחילה להצבת גבולות בבית. מכך אפשר ללמוד גם על התחום הלימודי, שאתייחס אליו בהמשך המאמר.

בימינו, רבים נותנים "כבוד" לילד, אך שוכחים לדרוש מהילד גם כבוד לעצמם – להורים, למורים ולאחרים. נותנים, פעמים רבות בעיקר דברים חומריים, ושוכחים ללמד את הילד לתת בחזרה. נותנים ומנסים להתחרות במודלים שבפרסומות, ובהורים אחרים שמצבם הכלכלי טוב יותר. שוכחים ללמד התחשבות בהורים ובאחרים, לעזור בבית, להתחשב בכך שהורה עייף או חולה, משוחח בטלפון, מארח חברים, או מבקש לראות את התוכנית האהובה עליו; עזרה לא תמיד קשורה בעבודות-הבית. לפעמים היא מתבטאת בשמירה על השקט בזמנים מסוימים, או במשחק עם האח הקטן.

נתינה מצד הילד חשובה לא רק מבחינת הנוחות של ההורים, אלא גם מבחינת הדימוי העצמי שלו. ילד שלא נותן מרגיש שהוא "לא-בסדר", רע. ילד שמצליח לעשות דברים "כמו המבוגרים", מרגיש ביטחון וגאווה בעצמו. לפעמים זה כרוך בהשקעה של הבנה וסבלנות מצד ההורה, עד שילמד.

לפעמים קשה להפעיל סמכות; כשאני הייתי ילדה, היה מקובל להרביץ לילדים. בדור שלנו כהורים – זה לא מקובל, וטוב שכך, אבל לפעמים לא מוצאים דרכים אחרות או מתאימות, להקניית משמעת.

כעס שנראה כמו שלילת אהבה או פסילה של הילד, עלול לגרום לילד לאמץ דימוי עצמי שלילי ואף לגרום לו קשיים בקבלת אהבה כבוגר. אבל אנו הרי חייבים להגיב איכשהו; אם נתאפק ונשמור את הדברים בלב – סופם שיתפרצו ואפילו בצורה שיהיה לנו קשה לשלוט בה. רצוי להגיב מיידית, גם כדי להציב גבולות ברורים, וגם כדי לא להדחיק את הכעס, ולהימנע מהתפרצויות בעתיד.

לפעמים העונש לא מתאים, המבוגר איבד את העשתונות וכעס והעניש בצורה מוגזמת. זה קורה לפעמים. אפשר להתנצל, להגיד: "הייתי עצבני בגלל משהו אחר, טעיתי, סליחה".

ג'יין גודול שערכה תצפיות בשימפנזים ("אני והשימפנזים"), מצאה שלאחר מתן עונש – השימפנזים מתפייסים עם הגור באופן מיידי, מחבקים ומנשקים, ומבססים שוב את האמונה של הגור בכך שלמרות מה שעשה, עדיין אוהבים ומקבלים אותו. כיום, פסיכולוגים ממליצים שמרחק הזמן בין מתן העונש לבין ההתפייסות יהיה 60 שניות. עבור ילד, 60 שניות הן הרבה מאוד זמן.

כדאי לקבוע 3-4 חוקים לגבי גבולות, רק מה שנחוץ באמת. לא רצוי שיהיו יותר מדי חוקים כי המבוגר שקבע את החוקים צריך להשגיח שלא יופרו. לחוקים צריך להתלוות הסבר, כדי להשיג יותר שיתוף פעולה. לדוגמה: "אמא צריכה לנוח אחרי העבודה, שעה. אני צריכה שקט. אם לא אישן, אהיה עייפה ועצבנית וזה לא יהיה נעים לאף אחד."

סביר שהילד יבדוק את הגבולות, ולו מתוך סקרנות – "מה יקרה אם לא?". הילד לא ממש מתרגש ממילים, מהפצרות, הסברים או תחנונים. לכן צריך שיהיו סנקציות. לא תמיד צריך להפעיל את הסנקציות. מספיק שהילד יודע "מה יקרה – אילו".

הסנקציה צריכה להיות קטנה. פעמים רבות, סנקציה חמורה מדי לא תופעל. המבוגר מרחם על הילד ולא מפעיל את הסנקציה החמורה והגבולות נעשים מעורפלים. גבולות לא ברורים הם מתכון לצרות, לתגובה מוגזמת של המבוגר לאחר מכן, ולחוסר-צדק. הילד מתלונן – "האח שלי עשה קודם דבר דומה, ולא הענשתם". הסנקציה צריכה להיות קשורה לעניין, ולא –"לא תראה טלוויזיה שבוע". היא צריכה לנבוע מתוך ההתנהגות של הילד.

מתוך כבוד לאוטונומיה של הילד ולרצון שלו בחופש, אני לא מכתיבה את החוקים, אלא משאירה בחירה בין שתי אפשרויות; על ידי כך אני עוקפת את המרדנות של הילד. לדוגמה: "אם אתה לא מתנהג יפה במסיבה של המשפחה, אשב איתך באוטו – עד שתחליט שאתה מוכן לחזור ולהתנהג יפה." הילד הוא שמחליט אם להישאר במסיבה ולהתנהג יפה, או לשבת באוטו. או: "אם לא תתנהג יפה בטיול נחזור מיד הביתה; אני לא רוצה לצעוק, להתעייף ולהתבייש – ואם נצטרך לחזור, יקח זמן רב עד שנצא שוב לטיול."

אפשר גם לערוך משא ומתן, לראות מה מציק לילד, מה חסר, מה הגורם להתנהגות, וללכת לקראתו. לדוגמה, הילדים משתוללים באוטו בזמן הנהיגה. אפשר לעצור בצד עד שאפשר יהיה לנהוג בצורה בטוחה, ואפשר גם להבין שמשעמם. אז אפשר לחשוב על משחקים שיוכלו לעסוק בהם בזמן הנהיגה. שילוב של סנקציה ובירור הסיבות למצב.

אני משתדלת לנהוג לפי העיקרון של "כדאי לי – לא כדאי לי", כך שהתנהגות לא רצויה של הילד תהיה לא כדאית עבורו, ושהתנהגות רצויה תהיה כדאית לו. לדוגמה, אני רוצה שהילד ילך לישון. אני מסבירה: "כל היום עבדתי בבית ובחוץ והייתי איתך. עכשיו אני רוצה זמן לעצמי כדי לנוח ולהיות רגועה, גם איתך, מחר. אבא ואני לא רק הורים, אלא גם חברים. אנחנו רוצים להיות כמה זמן ביחד, רק אנחנו, ולדבר – כמו שאתה רוצים להיות עם החברים שלך." זהו הסבר, אבל הוא לא שווה הרבה בלי סנקציה. הסנקציה יכולה להיות – "אם לא, אז כשאתה תביא חבר – גם אני אפריע ולא אתן לכם להיות ביחד".

עקרונות דומים של הצבת גבולות ועיצוב התנהגות משמשים גם בחינוך לצורך לימוד. לימדתי פעם ילד שהתרגל לנחש במקום לקרוא – כמו ילדים אחרים שלמדו בשיטת "השפה כמכלול"; מנחש כמה פעמים, מחכה שיימאס לי ואתן את לו התשובה. הסנקציה שהפעלתי היתה, שאם הוא טועה – עליו לחזור ולקרוא מהתחלת העמוד (לא מדובר בהרבה מילים). הוא חזר לתחילת העמוד כמה פעמים, והיה לי קשה להפעיל עליו סנקציה כל כך מתסכלת וקשה. וויתרתי לו כמה פעמים, ובכך סייעתי להנצחת ההרגל הלקוי. הלימוד לא צלח, והשיעור לא היה נעים.

"טוב, הפטנט של לחזור להתחלת העמוד – לא עבד", אמרתי. "ננסה משהו אחר." הפעם הסנקציה היתה קלה: "אם אתה טועה, תחזור לתחילת השורה (3-4 מילים)." הוא חזר על השורה הראשונה 10 פעמים. זה לא היה קשה מדי, ולאחר המשפט הראשון – כמעט לא היה צריך לחזור. הוא התחיל להקשיב ולהפעיל את שיטות הפענוח שניסיתי ללמד אותו קודם. "תסתיר את שאר ההברות עם האצבעות, תקרא רק אחת בכל פעם", אמרתי (זו שיטה שמתאימה למילים קצרות). וזהו, הצלחנו. הוא הצליח ללמוד, ואני – ללמד.

אם שיטה מסוימת ללימוד, או סנקציה לעיצוב התנהגות, לא מצליחה – יש לחפש דרך אחרת, לפי "מבחן התוצאה". "הפטנט לא עבד" – לא הילד לקוי, ולא אני. אם הוא נכשל – זו אחריותי; לא לימדתי בשיטה הנכונה, ועלי למצוא פיתרון אחר. גישה זו שונה מהקביעה, ש-"אי אפשר לעשות שום דבר עם הילד הזה", ומהאמונה של הילד, ש- "המוח שלי לא שווה כלום". כשחושבים שיודעים מהי הסיבה – רקע קשה, אבחון גרוע – לא מחפשים פיתרון אחר, ואז יש סיכוי רב מאוד שלא יימצא פיתרון.

לעיתים משתמשים בשיטת ה"פרסים" כדי להשיג שיתוף פעולה. מבטיחים לילד אופניים או נסיעה לדיסנילנד עבור שנת לימודים שקטה וציונים טובים; אך הילד יכול ללמוד בלי להתעניין או לזכור את מה שלמד לאחר הבחינה, כי לא למד עבור עצמו. הוא יכול לשקר, לרמות, להעלים מידע, ולהעתיק. ה"תשלום" גורם להחלפת המוטיבציה הפנימית החזקה – במוטיבציה חיצונית וחלשה, הגורמת לשעמום וללימוד לא יעיל.

משתמשים בשיטת ה"פרסים" לגבי ילדים בעייתיים גם בבית הספר. לדוגמה, ילד אלים מקבל מדבקה על כל יום שבו התנהג כיאות. בסוף השבוע הוא מקבל פרס גדול יותר. מעודדים אותו להתעלם כשילד אחר מציק לו. הכוונה היא שהילד יסתגל להתנהגות טובה ויאמץ אותה בהמשך גם ללא המדבקות. לדעתי, התעלמות אינה הדרכה מספיקה לגבי התנהגות. פעמים רבות, לאחר שספג הצקות רבות בלי תגובה – הילד יתפרץ באלימות מילולית או פיזית, וללא שליטה.

ילדים רבים חושבים, וגם מקבלים מסר מהבית – ש"דם חם" הוא סימן לגבריות, ולכן הם מגיבים במכות גם על עלבון קטן. מכות מובילות לעוד מכות: "גם לי יש אגרוף" ("אוזו ומוזו מכפר קקארוזו" – אפרים סידון, מאייר יוסי אבולעפיה). נוצר מצב של מעין "סלפסטיק", שבו מי שמגיב באלימות סופג בחזרה אלימות קשה יותר, וגם עונשים – ולכן כדאי לו לבחור בדרך אחרת. "הדם החם" גורם לסבל הדדי, וילד שמקבל על כך הסבר, יכול להבין ש"לא כדאי" לו.

שוחחתי פעם עם י', ילד מכיתה א'. העיפו אותו מהכיתה מפני שהכה ילד אחר, שלא הפסיק להציק לו במהלך השיעור. דיברתי איתו על כך שלילד השני, ד', היה משעמם בשיעור. הוא התגרה בי' כדי להפיג את השעמום, "לחץ" על י' כמו שלוחצים על כפתור ומפעילים צעצוע. בכל פעם שהיה לו משעמם, הוא היה "לוחץ" על י', ו-י' תמיד הגיב, תמיד נוצרה מהומה – אבל ד' אף פעם לא נענש. נענש י', ה"צעצוע" שלו, שתמיד הגיב בהשתוללות ובמכות.

"במקום להכות, אתה יכול לענות לו בחזרה, במילים. אתה יכול ללכת הביתה, ולחשוב, איך אתה יכול לענות לו בפעם הבאה, כשיציק. או, אם אתה רוצה לענות לו על המקום ואין לך מה להגיד, תגיד לו – "אתה בעצמך!". על כל דבר שיאמר, תגיד לו – "אתה בעצמך". אם תענה לו כך, ד' ישתעמם. כשד' יראה שאתה צעצוע משעמם, הוא יחפש לו צעצוע אחר."

השתמשתי "בתוצאות הטבעיות" של המעשים של י'. הוא הבין שהדרך הקודמת של "דם חם" לא כדאית לו, היא גם לא גברית במיוחד. נתתי לו כלים כדי להתגונן ולא להחזיק כעס בפנים. הסברתי שם מחזיקים כעס בפנים, הוא יתפרץ מתי שהוא ובצורה חזקה. י' יכול עכשיו להגיב מיידית, ולהרגיש שהעניין "סגור" מבחינתו. העלבון שהוא מחזיר אינו חמור ואינו מצדיק הסלמה. לא אמרתי לו: "תתעלם". לא כפיתי כלום. זו הבחירה של י' כיצד להגיב. הוא יכול לנסות ולהחליט מה יעיל יותר עבורו.

לסיכום: קביעת 3-4 חוקים; מתן הסבר למה ו"מה יקרה אם"; משא ומתן; בחירה בין אפשרויות; סנקציות קטנות, מיידיות ותמידיות הקשורות למעשה; "כדאי לי ולא כדאי לי"; פיוס מיידי לאחר מתן עונש; התחשבות באחר; נתינה וקבלה; "מבחן התוצאה"; לא להתעלם; בחירה בין אפשרויות; מתן כלים לתגובה ראויה; להשתדל להימנע מ"פרסים".