פרק 24: אברהם אבינו – בחירה בין ערכים של דילמה בסיפורי העקדה

 

אברהם מבצע בסיפורי העקידה מספר החלטות לגבי דילמות של ערכים, כאשר בבחירת ערך אחד הוא זונח את הערך השני – המהותי אף הוא.

 

כל ערך הוא בעל חשיבות ומוצדק. השאלה היא על איזה ערך אחר מוותרים כדי להמשיך ולשמור עליו. בסיפור 'בריחת הגר בעת הריונה' האל אינו מתערב ואברהם לבדו מחליט על הסרת אחריותו כלפי הגר והעובּר. באמצעות חזרה על המילים "שפחתך",הוא מדגיש שהאחריות רובצת רק על כתפי שרה אשתו, בעלת "הקניין" הגר, ומתעלם מאחריותו לעובר. 

על העובר ישמעאל מרחפת סכנה בשל התעללות שרי ובגלל 'בריחת הגר בעת הריונה' למדבר; לאברהם אחריות פסיבית לכך - עם נסיבות 'מקלות' של 'אי ידיעת התוצאות' של הפקרת הגר והעובר בידי שרי, ואי ראיית הבן באופן מוחשי לנגד עיניו. 

בסיפור העקידה הראשון, 'בריחת הגר בעת הריונה' מבצע אברהם בחירה בין שני ערכים. הערך האחד הוא – שמירת שלום-הבית עם האישה בעלת המעמד הגבוה יותר – אישתו החוקית, שרי.   הערך השני הוא – אחריות לשלום שפחה, שאינה שלו. על כך ניתן לוותר בקלות ולהעביר את השפחה לבעליה הראשונים, שרי. שרי השאילה את השפחה לאברהם, ועל פי הערך של כיבוד קניינו של אדם היא מקבלת את השפחה חזרה לחזקתה.   כאן עדיין אין טעות, הערך של שמירת שלום הבית, והערך של שמירת 'זכות הקניין' – הם יפים ונכונים, ובינתיים אף אחד מהם איננו סותר את משנהו. אולם אברהם מתעלם מערך נוסף, חשוב ומהותי: הערך של 'האחריות ההורית' שבו הוא מחוייב כלפי ישמעאל.  

 

הגר הרה את בנו הראשון של אברם-אברהם לאחר שנות ציפייה ממושכות לוולד - אולם אברם מוסר אותה ואת העובר לידי שרה, מתוך ידיעה ששרי תתעלל בה ותסכן את שלומה ושלום העובר.  בלשון סגי-נהור אומר אברהם לשרי: "עשי לה הטוב בעינייך", ומפקיר את מאהבתו ואת בנו היחיד שעדיין לא נולד - לגורלם. אברם מוותר על הערך החשוב של ההורות 'בעבור נזיד עדשים'; בתמורה הוא חוסך לעצמו ויכוח עם אשתו, שבשלב זה נחשבת עקרה. 

 

מהו הערך של 'האחריות ההורית'? זוהי השבועה של הורה להגן על בניו הרכים, בזמן שהם חסרי-אונים להתגונן אל מול העולם. ערך זה איננו ניתן להעברה – לכל ילד יש אב אחד בלבד (גם אם מדובר בהורה מאמץ), ואין מי שיגן עליו אם ההורים מועלים בתפקידם. מביא הילד לעולם אחראי לגידולו ולחינוכו, מתוך שאיש לא מבקש להיוולד - הוריו הם שרצו או גרמו לכך, ועל כן הם אחראים לשלומו עד שיוכל לדאוג לעצמו בעצמו.  

 

אברהם מציית לאשתו כשם שאדם הראשון נשמע לחווה ואכל מן הפרי האסור. אדם כנראה לא יכול היה להרשות לעצמו שאשתו תהיה חכמה ממנו, וגם האישה העדיפה שאישָהּ יהיה אינטליגנטי לפחות כמוה. סיפור אברהם מאזכר את נושא השמיעה בקול האישה.  בסיפור גן העדן נענש אדם, 'כי שמעת לקול אשתך', ואילו בסיפור ''גירוש הגר וישמעאל'' – ממליץ האל לאברהם לשמוע לקול אשתו בעניין גירוש האמה ובנה.

 

בסיפור 'גירוש הגר וישמעאל' שוב מוותר אברהם על הערך החשוב של האחריות ההורית. איזה ערך הוא מעדיף עליו? ערך זה נראה כמו הערך של ציות עיוור לאל, אולם האל הוא מלאך אלוהים, שהוא למעשה השטן, והמלאך אינו מחייב את אברהם לנהוג על פי עצתו. הוא רק משכך את חמת אברהם ומבטיח שהתוצאות לגירוש לא יהיו גרועות. על פי הבטחת מלאך האלוהים לאברהם – אברהם יודע שהוא אמנם מוותר על האחריות ההורית לשלום הילד, אך ברור לו שהילד לא יופקר כתוצאה מכך.  אברהם מעביר את האחריות ההורית ממנו אל האל.  

 

אברהם נאלץ לבחור בין שתי נשים: השפחה והחוקית, ובין שני ילדיו: בנו מהשפחה, ובנו מהאישה החוקית ובעלת המעמד הגבוה יותר. זוהי בחירה אכזרית, כי אברהם יודע שלא יוכל לגדל את הבן שעליו וויתר. ישמעאל 'מתייתם' מאביו - והחסות עליו מועברת לאל: "ויהי אלוהים את הנער ויגדל".

 

ייתכן שכינוי בנו של אברהם בשם "הנער" (חריגה בטקסט – במקום "בנו" או "הילד", הכינוי מתחלף ב- "הנער") מלמד על כך שלאיש אין עליו 'חסות הורית'. אברהם מוותר על החסות בקלות יחסית, ואילו הגר גם היא משליכה את בנה, כאשר היא חוששת שאין אפשרות להצילו; כאשר משליכים את 'האחריות ההורית' – ייתכן שקשה לשוב ולהחזירה; הטקסט ממשיך לכנות את ישמעאל – "הנער", כינוי שאינו משייך ילד זה להורה כלשהו. האל פונה אל הגר ומבקש ממנה להמשיך לשאת באחריות לישמעאל, לאחר שהשליכה אחריות זו: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו" (בר' כא' 18). האל מבטיח להגר ש'כדאי' לה להמשיך להשקיע בילד, כי ה' ידאג להצלחתו. בכל זאת, ממשיכים לכנות את ישמעאל בשם – "הנער".   בסיפור עקידת יצחק גם יצחק מכונה "הנער" - לאחר שאברהם מבצע בחירה ברורה ומוחשית בין ערך האחריות ההורית לבין ערך הציות והאמונה באל, ללא עוררין וללא תנאי. 

 

האם מלאך האלוהים/השטן, מעוניין  שאברהם יציית למצוות האל? בסיפור ''עקידת יצחק'' נאמר לאברהם: "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת – את יצחק". המצב מזכיר שני ילדים, שאחד מהם אומר לשני: 'תן לי את הגולה המועדפת עליך, הכי יפה והיחידה שלך.' נראה כאילו אמירה זו, שהיא תקבולת מפרטת, מרובעת וישרה - מנסה לגרום לאברהם שלא לציית להנחיה שקיבל. ואכן המדרש מספר כיצד השטן עומד בדרכם של יצחק ואברהם אל העקידה, ומנסה לשכנעם לוותר עליה. 

 

האם רצוי לשם האמונה באל - להקריב את הכל? על פי התוצאות ההרסניות של דרך הבחירות בה הלך אברהם – נראה שהוא טעה. התורה אומרת – 'לחיות בה, ולא למות בה'; ערך שמירת החיים היה חשוב, בעבר - לפני שהוחלף בערך של 'קידוש השם', בדורו של ר' עקיבא. 

 

ר' עקיבא הקריב את חייו בגלל שלימד תלמידים בפרהסיה למרות הגזרות האוסרות זאת. הדבר היה לאחר שעשרות אלפי תלמידיו נהרגו, אולי בגלל טעותו, בתמיכה בבר כוכבא כמשיח, ובמרד. אולי לא רצה במיוחד לחיות. שאלו את ר' עקיבא מדוע הוא מקהיל קהילות בציבור ומלמד. אמר ר' עקיבא: "פעם אחת ראה שועל את דגי הים כשהם רצים ומבוהלים, ושאל אותם, למה הם מתנהגים כך? אמרו לו הדגים, שהם מפחדים מהרשת שבני אדם רוצים לדוג בה אותם. התחכם השועל ואמר להם: 'רצונכם, עלו אלי ליבשה ודורו עמי.' השיבו לו הדגים תשובה ניצחת: 'אתה הוא שאומרים עליך שאתה פיקח שבחיות? ומה אם במקום חיותנו - המים אנו מפחדים, במקום מיתתנו ביבשה על אחת כמה וכמה..'" בסיפור זה מסביר ר' עקיבא מדוע כדאי לעם ישראל ללמוד את התורה, שהיא מקום חיותו. אבל סיפור זה עדיין איננו מסביר מדוע היה על ר' עקיבא ללמד בפרהסיה בתקופה של גזירות.

 

סיפור העקידה, כמו גם סיפור רצפה בת-איה, מלמד לקח חשוב: במצב של בחירה בין שני ערכים חשובים – לא כדאי לבחור באחד ולהזניח את השני, אלא למצוא פיתרון יצירתי שלישי שמשמר את שני הערכים.

 

מה היה קורה אילו במקום לבחור בין ויכוח עם אשתו לבין הפקרת בנו והתלויים בו - אברהם היה בוחר במוצא שלישי ומשכנע את אשתו להסכים איתו, למשל במילים: 'אני מצטער, אבל יש לי מחייבות כלפי הגר.  העברת אותה אלי ועכשיו היא תחת חסותי. מצב של הריון אינו מצב הפיך. אני לא יכול להשיב אותה אלייך כאילו דבר לא השתנה. ערך ההורות שלי חשוב לי יותר מזכות הקניין שלך, שויתרת עליה כאשר נתת לי את הגר. אני רוצה את הילד, אין לי ילד אחר וגם אם היה לי – זהו בני, ואני מחוייב לדאוג לשלומו. הגר נמצאת במצב 'עדין' – ויש לשמור עליה, למען בני העתיד להיוולד. ייתכן שטעתה כאשר הקלה בך ראש. אני אשוחח עימה על כך, אנזוף בה ואגרום לה להתנהג אלייך בצורה אדיבה יותר'... 

 

ומה לגבי סיפור העקידה השני, של ''גירוש הגר וישמעאל''? כאן המצב מסובך יותר. שרה חוששת שבנה לא יזכה בבכורה ויצטרך להפסיד את ירושתו לישמעאל הבכור, או להתחלק בה עימו; אברהם יכול היה להרגיע את חששות אשתו, על ידי כך שיספר לה מה הוא עומד לעשות בנדון, מה שעשה בסופו של דבר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודו חי קדמה אל ארץ קדם". (בר' כה' 5-7). ירושת יצחק ניתנת לו בעוד אברהם חי - כדי למנוע ספקות וסכסוכים עם בני הפילגשים.

 

בסיפור העקידה השלישי, ''עקידת יצחק'', נאמר לאברהם: "קח את בנך... ולך לך ... והעלהו שם לעולה". איזו ברירה עמדה בפני אברהם? אברהם שותק ואיננו מתווכח כמנהגו, אולי בגלל שהפעם העניין נוגע בו אישית.  יכול היה לפחות להתווכח קודם ולא אחר כך, בדמותו של איוב. הציווי נאמר בלשון 'לך לך'. דומני שההליכה של אברהם לארץ כנען אחר דבר האל במקרה של "לך לך" - היתה מעשה של הסכמה ובחירה חופשית. מה היה קורה אילו אברהם היה אומר לאל 'לא'? - כפי שנהג משה במדבר, כשאמר:   "לא אוכל אני לבדי לשאת ... כי כבד ממני. ואם ככה את [האל] עושה לי - הרגני נא הרוג" (במדבר יא' 13-15).  האל שומע את דברי משה ומוותר, מקבל את עמדת משה בנושא המדובר. אפילו במצב זה היתה לאברהם בחירה בין אפשרויות וערכים.

 

מדוע אברהם אינו מתווכח עם האל על העקידה? ייתכן שמצב העניינים התדרדר עד כדי כך, שאברהם מפרש את הציווי לעקוד את יצחק כעונש על התנהלותו חסרת האחריות כלפי ישמעאל והגר. 

 

ויש עוד אפשרות – 'תיאורית החייזרים'... על פי תיאוריה זו, אלוהים אינו אלא חייזרים, דומים לנו אך חכמים ומפותחים בהרבה, שביקרו בכדור הארץ והשתילו במוחם של בני האדם הפרימיטיביים – פיסת דנ"א. זו גרמה לבני האדם להפוך ליצור האינטליגנטי שנעלה על פני כל הבע"ח האחרים בפיקחותו, אך לא תמיד בחוכמתו. 

על פי 'תיאורית החייזרים', המלאכים שביקרו את אברהם ושרה הִפרו את שרה בתהליך של 'הנדסה גנטית' – לאחר שלא היה לה "אורח כנשים". הכתוב מספר על הולדת יצחק במשפט מעוקל ומורכב: 
ויעש ה' לשרה כאשר דיבר... ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה - יצחק" (בר' כא' 1-3).    המשפט שונה ונשמע מסויג יחסית לפסוק על הולדת ישמעאל:  "ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל"

לפי תיאוריה זו יצחק הוא לא ממש בנו של אברהם, ועל כן אברהם אוהב יותר את ישמעאל. כאשר האל מבטיח לאברהם צאצאים משרה, אומר אברהם ברכות: [לא צריך, ישמעאל מספיק לי, רק שמור עליו, לא צריך עוד בן} "לו ישמעאל יחיה לפניך...".

 

יצחק 'המהונדס' מגלה תבונה שעולה בהרבה על חוכמת אבותיו: יצחק יודע כיצד להתחמק ממצבים אלימים ומסוכנים - על ידי נסיגה וויתור (פרשת 'רועי יצחק ואבימלך'). הוא יודע לאתר מקומות שבהם כדאי לחפור באר – ובימים הקדומים יֵדע זה שווה בערכו לגילוי באר נפט; יצחק פותר תרגילי כפל ("מאה שערים", כלומר: פי מאה) לעומת אביו, שהציג את יכולתו בחשבון בפרשת 'סדום ועמורה', שם ערך חישוב של 'ועוד' ופחות חמש ופחות עשר – מחמישים ומטה.

 

יצחק הוא עובר מגידול מקנה – לחקלאות, מה שידוע כ'המהפכה האגרָרית', שינוי עצום של תקופה.   האם היה הראשון שעשה כן? - אני מניחה שכן, בגלל פליאת הטקסט מכך שבמעשה השגור של זריעת זרע אחד של חיטה – הוא הכפיל אותו מאת מונים עוד באותה שנה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'; ויגדל האיש הלוך וגדול עד כי גדל מאוד... ויקנאו אותו פלישתים". כלומר, פלשתים לא ידעו להצמיח תבואה בצורה מוצלחת כמוהו. או אולי - יצחק היה הראשון שעסק בחקלאות מבין האבות. גם בכך היה יצחק יוצא דופן, וייתכן שאברהם לא ראה אותו כבנו האמיתי – לכן השכים והסכים בשתיקה לבצע את ''עקידת יצחק''.   (זוהי רק עוד תיאוריה...)