|
סיימנו את האבחון, אנו יודעים מה הילד יודע ואיננו יודע. עכשיו ניתן להתחיל ללמד, נדע על מה לעבור במהירות ועל מה להתעכב. כאשר מדובר בקבוצת ילדים רצוי גם כן, בזמן שעורכים את ההיכרות האישית עם הילד - לברר מהי תמונת המצב אצלו ולקבל תמונה כללית של הכתה עוד לפני התחלת הלימודים. באמצעות האבחון יוצרים קשר של אמון עם הילד, מלמדים אותו לא להתבייש אם הוא אינו יודע ולומר זאת, והילד לומד שמה שהוא לא יודע – הוא עתיד לדעת. הוא לומד לסמוך על המורה כמי שיכול "לרפא" אותו, כמו שחולה לומד לסמוך על רופא שנותן לו מיידית תרופה שמקלה על מכאוביו. כלומר, באמצעות האבחון המקדים נוצרת מערכת יחסים מועילה לתהליך הלימוד העתידי, בקבוצה או בפרטני. מובן שאסור לתת אחר כך דוגמה בכיתה כמו: "כשבדקתי את משה ראינו שהוא לא יודע את.."
מה לעשות כדי שהילדים ילמדו את האותיות? כדאי לקנות ערכה של אותיות מגנטיות (רצוי מסוג "פרנק ריהל", אותיות צהובות שההבדל ביניהן ברור) ולהצמיד לדלת הפלדלת או המקרר. הלימוד יתרחש מעצמו תוך חודש, אם אומרים לילד משהו בסגנון - הרם את ה'אלף', היא נפלה - וכו'.
סוקרטס אמר שאין אפשרות ללמד אדם, אלא את מה שהוא כבר יודע. אני מלמדת את האותיות והניקוד בעזרת אסוציאציות המוכרות לילד, ומקשרת את צורת הסימן עם האפקט, הצליל שהוא יוצר (מנמוטכניקה).
החומר בקובץ זה מבוסס על ניסיוני כמורה פרטית להוראה מתקנת, מזה חמש עשרה שנה. לימדתי בהצלחה את החומר לילדים מגיל חמש ומעלה, עם הפרעות קשב ולקויי למידה – ולילדים רגילים. החומר נלמד על ידם במהירות ובהנאה.
במקרים מסוימים שולבה השיטה עם שיטות פונטיות אחרות ללימוד קריאה – בהצלחה, ע"י כיתות רגילות בבי"ס יסודי. זוהי שיטה להקניה – וניתן להשתמש בכל שיטה פונטית אחרת לצורך תרגול. חלק מה"פטנטים" לזכירה המצאתי בעצמי וחלק אספתי. אני כותבת כאן את ההסברים, כפי שנתתי לתלמידי. אני מוסיפה גם חרוזים/דקלומים. החרוזים לקוחים מתוך ספר שכתבתי ואיירתי, בשם "ספר הניקוד של הגמדים". לאחר לימוד הניקוד אעבור על סימנים לזיהוי, זכירה וכתיבה של אותיות הדפוס.
ללימוד האותיות והניקוד - אעבור על שיטה של לימוד קריאה וכתיבה בעשרים שיעורים – הקניית בסיס הקריאה, בקובץ של "לימוד קריאה". בשיעורים אלה נלמד גם כמה סימני פיסוק. סדר ההקנייה נעשה על פי חוברת שכתבה נילי בן-שחר, עבור מכון 'הדסה ויצ"ו קנדה' של פרופסור פויירשטיין. לאחר מכן – ניתן להשתמש בחוברת של מיכל גולדברג, "קוראים חושבים" מס' 8 – עם סיום שלב הקניית האותיות והניקוד, ברמת הברה ומילה.
העיקרון האלפביתי שעליו בנויה השפה הכתובה שלנו, בניגוד לשפת ציורים, הוא: כל אות אומרת את הצליל שבתחילת שמה; אלף אומרת למשל - אָ אוֹ אֶ וכו', לפי הניקוד (= קוים ונקודות המתלווים אליה וקובעים כיצד האות תשמיע את הצליל שלה). ישנם כמה זוגות של סימני ניקוד, ניקודים שונים שצלילם שווה (בימינו), ולפעמים גם צורתם דומה. ניתן ללמד כמה סוגי ניקוד השייכים לאותו "זוג" – באותו יום. להלן אפרט כיצד ניתן ללמד ולזכור אותם ביתר קלות.
הניקוד
השם של סימן הניקוד מתחיל בתנועה שלו. קָמץ מתחיל בתנועה (ניקוד) אָ, חיריק מתחיל ב- חִ, וכו'. אני משתמשת באסוציאציות שקשורות לשפה קדומה של האדם, עוד מן הזמן שלפני היות שפה, כי שפה זו משותפת וידועה לאנשים וילדים מתרבויות שונות, בדומה לשפת תנועות הידיים, שמלווה את המילים שאנו אומרים. כשכואב אנו אומרים: אָי, או אָ. בנוסף אשתמש במילות מפתח פשוטות כמו - עיניים, אבא, אני, אימא, ראש, ילד, ירח, ועוד.
דקלום (כללי): כל אות אומרת את הצליל שבתחילת השם שלה: אלף אְ, גימל גְ, בית בְּ. אם יש ניקוד, כמו קמץ למשל, אז אלף אומרת: אָ.
|
|
|
|
|
|
