תפריט
לפני שמתחילים ללמד צריך לבדוק מה הילד יודע כבר, מה "חלש" וצריך חיזוק.
כותבים על דף במפוזר את כל אותיות הדפוס, לא לפי סדר א"ב.
לפני הכל – אבחון המצב הקיים
האבחון של המצב הקיים מתבצע בשני שלבים.
בשלב ראשון נשאל את הילד אם הוא מכיר את כל שמות האותיות, לא את הצלילים שלהן. הילד יצביע על האות ויאמר את שמה. אם נכון – אנחנו מקיפים בעיגול את האות. אם הוא מהסס, לומר לו שלא כדאי להסתיר אם אינו בטוח באות כלשהי, כי אז אולי הוא ינחש נכון ואנחנו לא נוכל לעזור לו לזהות את האות היטב. עדיף שיאמר: אני לא מכיר את האות הזו כל כך טוב. אם הוא אומר שְ או שָ, מתקנים אותו ואומרים שזה הצליל של האות, לא שמה. השם הוא שין.
אחרי שסיימנו, אם הילד מתבלבל רק לגבי מספר קטן של אותיות, אפשר לעזור לו כבר עכשיו. למשל, אם הוא מתבלבל בין עין וצדי, או לגבי ב כ פ דגושות ורפות. התסכול של ילדים הוא קצר רוח והילד ישמח לקבל מענה מיידי לבעייתו, לחוסר הביטחון שלו. זה יגביר את האמון במי שמלמד אותו. כדאי להסתכל בחומר המרוכז של 'ניקוד ואותיות' כדי להשלים את החסר לו.
השלב השני של האבחון לגבי אותו דף אותיות. אומרים לילד: אמרת את שמות האותיות, עכשיו אמור את הצליל של כל אות. אם הילד אומר למשל : שָ, אומרים: זה לא שָ, זה שְ. אין ניקוד מתחת לאות. אות ללא ניקוד אומרת רק את ההתחלה של הצליל של שמה. קוראים לה "שִין", אז היא אומרת שְ. לכן ידיעת שמות האותיות היא מחצית מהעבודה של למידת הקריאה.
למדנו כבר משהו תוך כדי האבחון: מהו הצליל של אות ללא ניקוד, וכבר יש לנו הטרמה לשוָוא.
הילד מצביע על האות ואומר את הצליל שלה. מסמנים ריבוע מסביב לאות אם הוא צדק, ולא נותנים ציון כלשהו, כמו 'יפה' או 'לא נכון' וכו'. הילד מבין בעצמו שאם לא הקפנו את האות שאמר – הוא טעה. אין צורך להדגיש את זה מעבר לכך, וזה גם אינו מבחן שבו הוא אמור להצליח, אלא רק לגלות במה הוא שולט ובמה לא. אם הילד טועה רק לגבי האותיות הסופיות – מסבירים לו את העיקרון של האותיות הסופיות (האותיות פ,כ,נ,צ מיישרות את ה"בֶּרֶךְ" ומתקבלת האות הסופית).
לילד גדול עורכים אבחון נוסף לגבי אותיות הכתב באותה צורה, ומתקנים מיידית אם הוא טעה רק לגבי האותיות הסופיות ף, ץ.
לגבי אותיות אלה, אומרים כך: פא סופית מתחילה כמו למד: בטן, גב ישר ועולים למגדל להניף דגל. ואז פא סופית דוחפת את האףףף. הילדים לומדים את הסימן הזה בקלות ובמיידיות, במקום להתענות ולהיות נבוכים זמן רב בגלל הבלבול.
לגבי הצדי סופית, הסימן שלה הוא: צדי סופית מתחילה כמו ל: בטן, גב ישר, עולים למגדל ומניפים דגל, – ואז צדי סופית יוצצצאת החוצצצה – ונכנסת פנימה. הסימן לקשר בין צורת האות לבין הצליל שלה הוא כמובן ההדגשה של צ במילה יוצאת.
עורכים אבחון נוסף וחשוב לגבי ידיעת סימני הניקוד.
אני מנתקת את הניקוד מהקשרו בתוך מילה כלשהי, כדי שהילד לא יוכל לנחש את הניקוד ואני אדע את המצב לאשורו. ניקדתי את אלף בשווא למרות שאסור לעשות זאת. השתמשתי באות אלף הידועה לרוב הילדים, גם למי שיודע מעט מאד. בכוונה לא השתמשתי בסימן חיריק מלא, אִי, כדי שהילד לא יזהה את החיריק על פי היוד השותקת המלווה אותו לרוב.
כדאי גם למחוק את סימן השוּרוק או החוֹלם אחרי שהילד זיהה אותו, כדי שלא יזהה את החולם לפי: אם זה לא אוּ זה כנראה אוֹ. הילד מצביע על ההברה (אות עם ניקוד, או עיצור עם תנועה).
אם הילד קרא נכון, אני מסמנת עיגול מסביב להברה. אם הילד מזהה את רוב הניקוד ולא יודע רק את החטפים, או לא מזהה רק את החולם החסר, אפשר מייד להשלים לו את הידע בהזדמנות זו.
סיימנו את האבחון, אנו יודעים מה הילד יודע ואיננו יודע. עכשיו ניתן להתחיל ללמד, נדע על מה לעבור במהירות ועל מה להתעכב. כאשר מדובר בקבוצת ילדים רצוי גם כן, בזמן שעורכים את ההיכרות האישית עם הילד – לברר מהי תמונת המצב אצלו ולקבל תמונה כללית של הכתה עוד לפני התחלת הלימודים. באמצעות האבחון יוצרים קשר של אמון עם הילד, מלמדים אותו לא להתבייש אם הוא אינו יודע ולומר זאת. כלומר, באמצעות האבחון המקדים נוצרת מערכת יחסים מועילה לתהליך הלימוד העתידי, בקבוצה או בפרטני. מובן שאסור לתת אחר כך דוגמה בכיתה כמו: "כשבדקתי את משה ראינו שהוא לא יודע את..
