דף הבית | קריאה וכתיבה | לימוד חשבון | דפי עבודה | למידה והתנהגות | ספרי-ילדים שלי | כתבו אלי | קישורים
שלומדים - לימוד לילדים
דף הבית > תנ"ך > פרק 5
מס' מבקרים: 494177
פרק 5

פרק 5: דלייה של 'שיטת החריגות' לפירוש טקסט תנ"כי - מתוך שלושה סיפורים על רבי עקיבא


בשלושה סיפורים על רבי עקיבא: "אבנים שחקו מים", "מדרש אותיות ד'רבי עקיבא",  ו"מדרש את ואת" - מצאתי שרידים לשיטת לימוד ופענוח של טקסט מקראי, שהייתה כנראה נהוגה בתקופתו ולפניה.  על פי שיטה זו,  'חריגות' שמופיעות בטקסט המקראי המושלם והחסכוני,  כגון ביטויים ייחודיים וחזרות - הן מעין שֶלֶט שמצביע על מסר מוטמן.
 
השתמשתי ב'שיטת החריגות' כדי לקרוא את הפסוקים הראשונים ב"בראשית" ואת שלושת סיפורי ה'עקידה':  'בריחת הגר בעת הריונה' (בראשית טז'), 'גירוש הגר וישמעאל' (בראשית כא'), וסיפור 'עקידת יצחק'  (בראשית כב').
 
א.  "אבנים שחקו מים".  (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יב').
 
רבי  עקיבא החל ללמוד תורה בגיל 40, בעידודה של אשתו רחל. קשיי הלימוד מתוארים בסיפור  "אבנים שחקו מים". רבי עקיבא לא הצליח ללמוד את הקריאה או את התורה.  יום אחד ראה עקיבא אבן שהיה בה שקע עגול וסימטרי; הוא השתאה: מה יכול היה לגרום לצורה מדויקת של עיגול,  שלא נעשה בידי אדם; טיפה שזלגה על גבחתו סיפקה את התשובה : מעל לאבן היה טפטוף קצוב ואיטי של מים;  באמצעות הטפטוף המתמיד הצליחו המים הרכים לשחוק את האבן הקשה, כמו בפסוק: "אבנים שחקו מים [=מים שחקו את האבנים] " (איוב יד'  19).  רבי  עקיבא הסיק מכך, שאם המים 'הרכים' הצליחו לשחוק את האבן הקשה בגלל טפטוף קבוע של מנות קטנות וקצובות, 'קל וחומר' שגם ראשו ה'קשה' והממאן ללמוד - יצליח ללמוד את התורה כולה,   להבנתי - באמצעות תרגול יומיומי ומתמיד של קטעים קצרים
 
זיהוי 'חריגות' בטקסט פשוט; דווקא מי שהלימוד והקריאה קשים לו, כמו בסיפור "אבנים שחקו מים",  והוא מתרכז בקטעים קצרים בכל פעם -  יוכל לראות בטקסט דברים שייעלמו מעיני אחרים. קורא זריז ידלג על החריגות, אין לו את מרחק הזמן שמאפשר את ההשוואה בין מה שציפה למצוא - לבין מה שנכתב למעשה. גם הקשיה מכוונת על הלומד, כמו שינון בעל פה של קטעי טקסט קצרים - מאפשרת זיהוי של 'חריגות' (הבדל בין מה שזכרת לבין מה שנכתב למעשה). ההבדלים נובעים מכך שהמוח יספק את הגרסה החסכונית וההגיונית ביותר -  שלא תמיד תואמת את הכתוב.
 
"התורה נמשלה למים, שעוזבים מקום גבוה ועוברים למקום נמוך."  (תענית ו.(  מים שואפים להימצא במקום הנמוך ביותר ובמצב מנוחה,  במצב של השקעת אנרגיה מינימאלית;  אם נראה מים עם גלים, או מים שניצבים בנד של 90 מעלות, או שנמצאים בנקודה גבוהה יותר מהנקודה הנמוכה ביותר האפשרית -  נדע שיש לכך סיבה, וננסה לבדוק מהי. בצורה דומה, ההנחה היא שגם הטקסט של ספר "בראשית" יופיע בצורה הפשוטה, המדויקת והחסכונית ביותר. כל 'חריגה' מכך מעוררת שאלות  (אך אינה מכתיבה את התשובות).
 
הסגנון של סיפורי המקרא הוא לרוב מדויק, מאופק ופשוט, אם מפני שהטקסט נשמר בזיכרון והועבר מדור לדור - או מפני שמקורו אלוהי ועל כן הוא מושלם, לפי דעתם של חלק מהאנשים. מכך ניתן להניח, שהשימוש באמצעים אמנותיים בטקסט המקראי נעשה לא רק לשם היופי,  אלא הוא בעל משמעות ו'מסר' - שניתן לתהות עליו.
 
הסיפור של "אבנים שחקו מים" מספר על קושי בלימוד, אולי של התורה, ומדבר על מצב של לימוד קטעים קצרים, אולי גם שינון בע"פ של קטעים כאלה. מנסיוני, במצב כזה ניתן לאתר חריגות ממה שאתה מצפה שיהיה כתוב בטקסט, מה שזכרת בע"פ שונה ממה שכתוב. זוהי דרך מצוינת לאתר 'חריגות' בטקסט, ואז לתהות על משמעותן. לדוגמה, למה כתוב "ויקרא אלוהים לאור – יום, ולחושך קרא לילה", כאשר ציפיתי או נשמר בזיכרוני שיהיה כתוב: 'אלוהים קרא לאור יום, ולחושך קרא אלוהים – לילה'. למה חסר שם האלוהים בצד השני של התקבולת? אדון בהרחבה בתשובות אפשריות לשאלה זו בפרק 6. 
 
ב.  'מדרש אותיות ד'רבי עקיבא': 'חריגה'  מציפייה למבנה משפט פשוט.
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". רבי עקיבא שאל,  מדוע לא נפתחה התורה במשפט הפשוט יותר: 'אלוהים ברא את השמיים והארץ, בראשית'. פתיחת התורה במילה: "בראשית" - ולא במילה: "אלוהים", היא סתירה לעיקרון של טקסט מקראי פשוט ככל האפשר.  המילה  "אלוהים"  נראית מתאימה יותר, זוהי הבחירה הצפויה על פי מהות המילה ומבנה המשפט הפשוט:  נושא-נשוא-מושא-תיאור זמן. 
 
לצורך יישוב הסתירה הביא רבי עקיבא את  "מדרש אלף בית",  או  "מדרש אותיות ד'רבי עקיבא". אומרים לי שהמדרש אינו  של רבי עקיבא, הוא רק נקרא על שמו.   בכל מקרה,  אני משתמשת בו. 
 
המדרש מספר על מֵעין  'מכרז'  שהאל ערך בין אותיות האלף בית; כל אות ניגשה והציגה את מועמדותה לתפקיד של 'האות הראשונה בה פותחים את התורה', והפליגה בשבחים עצמיים.  אלף הניחה מראש שהיא תיבחר:  היא תמיד ראשונה, היא החגיגית ביותר, והמילים 'אלוהים',  'אור',  'אהבה'  ו'אמת' - מתחילות בה. האל פסל את האות אלף, כנראה בגלל גאוותה היתרה והנחתה שהבחירה בה מובנת מאליה; גם המילים 'אֶבֶל' ו'אֶפֶר' מתחילות באלף, הוא הפטיר. האות קוף ציינה שהמילה  'קדוש'  מתחילה בקוף,  והאל אמר: גם  'קללה' ... האות טית היא של  'טהור',  אבל גם של 'טמא'. כך ניגשו ונפסלו כמעט כל האותיות.  רק אות אחת, ביישנית, לא ניגשה; אלוהים ניגש אל האות בֵּית ושאל אותה, מדוע לא הציעה את עצמה למכרז של 'האות הראשונה בתורה' . בית טענה שממילא לא הייתה מצליחה -  ולא ניסתה לפאר את עצמה. אלוהים אמר:  בך מתחילה המילה 'ברכה'.  בשל כך, ובשל צניעותה, בחר האל על פי המדרש, לפתוח את התורה בבֵּית -  "בראשית",  במקום מה שנראה צפוי יותר - אלף של  "אלוהים".
 
'מדרש אותיות ד'רבי עקיבא' מתייחס למצב של גילוי 'חריגה' בטקסט המקראי, ומנסה ליישב את הסתירה של שימוש במשפט מורכב - עם העיקרון של  'טקסט מושלם',  פשוט וחסכוני ככל האפשר. 
 
ג.   'מדרש את ואת' -  'לימוד מדבר אחד על דבר אחר שאינו מעניינו'.
סיפור זה שמעתי מתלמיד חכם, ולא הצלחתי לאתר באינטרנט. מצאתי רק את ההתייחסות הבאה: "שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך אמר לו: אתה ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה שהיה דורש כל אתין שבתורה את השמים ואת הארץ." (בבלי מסכת חגיגה פרק ב' דף יב,א גמרא).  התייחסות נוספת אביא בהמשך, לגבי התנא שמעון העמסוני, והמדרש של ר' עקיבא – "לרבות תלמידי חכמים".
 
על פי סיפור זה השוו רבי עקיבא ומורהו רבי נחום איש-גמזו, הופעה של ביטוי במקומות שונים בתנ"ך, והקישו מכך לגבי המשמעות הלא ברורה. הפסוק הראשון בבראשית מעורר תמיהה, מדוע נאמר: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" ?      
מדוע לא נכתב: 'בראשית ברא אלוהים אתהשמים והארץ'?   מדוע יש צורך ב-'את  השני'? יש ליישב את הסתירה-'חריגה' של הופעת מילה מיותרת בטקסט מושלם, פשוט וחסכוני
 
ברור מדוע ירצה האל לברוא את השמיים:  הם טהורים, רוחניים, נשגבים - אך מה צורך יש באדמה: עפר, בוץ, חומר, כבד, ארצי, מלוכלך, חומרני? או אפילו, מה צורך יש בבריאת רוע, ואדם בעל פגמים? 
 
האל ברא את השמיים, וגם את הארץ, גם אם לא ברור לנו למה הוא היה צריך את הארץ.   מכאן - משמעות 'האת השני' היא: 'בכל זאת,  גם', למרות שזה לא מובן מאליו. 
 
כדי לבסס את ההשערה,  בדקו איש-גמזו ורבי עקיבא את ההופעה של צירוף המילים "את ואת" - במקומות אחרים בתנ"ך. מפליא עד כמה שיטת הבדיקה היא הגיונית ומדעית,  מעלים השערה - ועורכים ניסוי: מציבים את התרגום הניסיוני של משמעות 'האת השני' במקום אחר בטקסט המקראי, כפי שמציבים את הפיתרון למשוואה אלגברית - במקום הנעלם X;  כל עוד התיאוריה איננה נשללת על ידי הניסוי - היא מוסיפה לעמוד.  
 
מציבים את 'התרגום'  ל-"את ואת"  במקום אחר במקרא:  "כבד את אביך ואת אמך", ומקבלים: 'כבד את אביך ובכל זאת, גם את אמך.'  ברור למה לכבד  את האב, האבות הם יותר מטילי מורא - אבל בכל זאת,  גם את האימא צריך לכבד. משמעות האת השני היא:  בכל זאת, גם  - גם במקום השני שנבדק: ההשערה עמדה במבחן. 
 
רבי עקיבא מבטל את  'את ואת'; 
רבי עקיבא הגיע לסתירה שגרמה לו לבטל את הפירוש של מורהו, רבי נחום איש-גמזו. במקום אחר שנבדק, כתוב:  "את ה'  אלוהיך ירא,  ואת מצוותיו שמור." (קוהלת יב' 13).    
אם נציב את 'התרגום' של איש-גמזו במקום של 'האת  השני' - נקבל:  
'את  ה'  אלוהיך ירא - ובכל זאת,  גם את מצוותיו צריך לשמור'; משתמע מכך שיראת אלוהים היא החשובה,  אך היא איננה מספיקה: צריך בכל זאת,  גם -  לקיים את המצוות.  
 
במקום זה עומד מדרש 'את ואת' של איש גמזו בסתירה לדעתו של רבי עקיבא, שסבר ששמירת המצוות שווה בערכה ליראת האל -  והוא ביטל את הפירוש:  
– 'טעיתי',  הוא אמר. -  'איך ייתכן, פירוש כל כך יפה',  תהו תלמידיו;    
- 'התפרנסתי יפה מללמד את הפירוש,  ואתפרנס יפה גם מללמד את ביטולו',   אמר רבי  עקיבא.
 
מדרש 'את ואת' מובא בגמרא ומיוחס לתנא שמעון העמסוני: "הגמרא מספרת שהתנא שמעון העמסוני חידש חידוש גדול בבית המדרש. שהמילה ''את'' שמופיע בכל התורה מורה על ריבוי [כלומר, האת השני מרחיב את הנאמר גם כלפי מי שבדרגה נמוכה יותר ממי שמצוין בפסוק]. כגון:  ''כבד את אביך ואת אימך'' - המילה ''את'' מרבה את האח הגדול, שגם לו צריך לחלוק כבוד. החידוש הזה התאים והוכיח את עצמו 'כחוט השני' בכל התורה כולה - חוץ ממקום אחד: ''את השם אלוקיך תירא'', ששם שמעון העמסוני נתקע; וכי אפשר ל'רבות' עוד גורם שממנו צריך לירא -חוץ מהקב''ה?! שמעון העמסוני קבע ''כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה'' ובמילים אלו גנז לצמיתות את עבודתו;   ממשיכה הגמרא ומספרת: ''קם רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלוקיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים'', כלומר שרבי עקיבא לימד אותנו שהמילה ''את'' באה לרבות את תלמידי החכמים, שגם מהם אנו מצווים ליראה כמו מהקב''ה. ובכך השלים ואישר למעשה את אמיתות דבריו של שמעון העמסוני והחידוש שחידש חזר לתוקפו".
 
נושא זה הוא חלק מהכיוון הכללי שהיה בימי רבי עקיבא, להעניק סמכות אלוהית לדברי חכמים. כמו שמתואר לגבי תנורו של עכנאי, מרד בר כוכבא ודברים נוספים, שאתייחס אליהם בהמשך המאמר.
 
הסיפור של "את ואת" מלמד שניתן לתהות על מילים שחורגות מטקסט חסכוני ככל האפשר, וגם ניתן ללמוד על משמעות של מילה באמצעות השוואה להופעה של אותה מילה במקום אחר, רחוק מבחינת ההקשר והזמן.
 
בשיטה של בדיקת 'חריגות', השאלות וההשערות מופיעות 'בצרורות'. לדעת איזו שאלה לשאול – לפעמים יותר חשוב מן התשובה; בתוך השאלה מקופלת כבר מחצית התשובה. כדי למצוא שאלות שניתן לשאול על טקסט מסוים, ניתן ללמוד בעל-פה קטעים קצרים מן הטקסט - ולהשוות את הטעויות שבזיכרון עם מה שכתוב; כל טעות יכולה להצביע על 'חריגה' ונובעת מהציפייה של המוח לטקסט פשוט יותר. מבחינים בחריגות בטקסט, משווים עם הציפייה המוקדמת ושואלים למה יש חריגה, ואיך ליישב את הסתירה עם ההנחה המוקדמת של טקסט מושלם וחסכוני ואל עליון וכל-יכול, יחיד, מוסרי ויודע כל.
 
'חריגות' בסגנון יכולות לכלול: מילים מיותרות או חסרות, פירוט יתר, החסרה של משהו שציפית למצוא, כמו תגובה או דמות שהייתה ונעלמה; דמיון בין צלילי מילים, מילים ומשפטים חוזרים, ניסוחים וביטויים ייחודיים אשר חוזרים בכמה סיפורים ומרמזים על קשר ביניהם; שבירה של תבנית חוזרת; מדרג או קטע תמוה בטקסט שנראה כבלתי אפשרי, והוא משולב בכל זאת. 
 
כל חריגה בטקסט היא 'מאמץ' שהושקע, ולכל מאמץ כזה יש לדעתי - סיבה; לפעמים הסיבה היא הצפנת 'מסר' מוסרי, אלוהי ואידיאלי – ולעיתים הטמנת רמזי מרירות ואירוניה ע"י המספר.
 
לפי שלושת הסיפורים שנבדקו, פעל רבי עקיבא בצורה של מעקב אחר 'חריגות', ועל-פי המסקנות שקיבלתי אחרי שהלכתי בדרך זו - כך פעלו גם חכמים אחרים, מאותה תקופה ולפניה.   
 
 
היו חכמים שהתנגדו לשיטה של חיפוש 'מסרים מוצפנים' לצורך ביסוס דעות של אמונה, ואמרו: "דיברה תורה בלשון בני-אדם."מס' ברכות ל"א, ב(. - דברי ר' ישמעאל בן אלישע, בר-פלוגתא של ר' עקיבא.  תנא אחר תיאר דו קרב בין שני תלמידי חכמים, אשר יורים זה על זה שברי פסוקים. הרי ניתן בתורה למצוא הוכחה לכל דבר, ישר והפוך, ובמיוחד אם משתמשים בקטעי פסוקים המוצאים מהקשרם.
 
אני מוצאת ב'שיטת החריגות' דרך טובה ללימוד תנ"ך ולגילוי מסרים ספרותיים, מוסריים ואנושיים שטמונים בטקסט. זוהי צורת לימוד פעילה ומהנה, הדברים נשמרים בצורה טובה יותר בזיכרון ומופנמים יותר ברצון; קל לזכור דבר כאשר הוא לא רק נאמר לך, אלא גם מוסר את דרך החשיבה שהובילה אליו.  בצורה זו המוח לומד את הדבר לא מתוך  שינון  או  מתן אמון  במורה כלשהו, אלא מאשר את נכונות המסקנה ואת אפשרות ההטמעה שלה במוח,  כבסיס לחשיבה נוספת. כאשר לומדים כך, ההבנה הרבה יותר איכותית וניתן אף להרחיב ולעשות שימוש יצירתי במסקנות, ולא רק לחזור עליהן כ'תוּכִּי'.   
 
לגבי לימוד התנ"ך ופירושיו - תלמיד 'שקדן' ו'מתמיד', יכול לצטט את המשפט שנאמר על ידי ריש לקיש:   "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה."  (בבא בתרא דף ט"ו). אך תלמיד שמסתפק ברמת 'תוכי' אינו יכול להסביר מעבר לכך: איך הגיעו חז"ל למסקנתם ומהן ההוכחות לכך? 
 
לימוד התורה נחסם לדעתי, על ידי העיקרון של: "במופלא ממך אל תחקור" (חגיגה יא, א), והופך במקרים רבים לשינון של דברי חכמים, אשר מחליף הצגה חופשית ופתוחה של שאלות. ראיתי אנשים דתיים שמחזיקים סידור, אבל לא ראיתי שמחזיקים את ספר התנ"ך והוגים בו, וחבל - לדעתי יש מקום לפגוש את הטקסט התנ"כי גם בצורה רעננה - שלא עברה תיווך דרך חכם זה או אחר.
 
לדעתי אין סיבה להטיל ספק בדברי התורה, כאילו מפגש ישיר עימם עלול לסכן את שפיות או חיי הלומדים – או את אמונתם באל. הרי התורה נכתבה מפי האל ויועדה לבני האדם... אין צורך לחשוש משאלות שמעורר הטקסט האלוהי, המשך הליך המחשבה יביא אותן על פתרונן - ויעמיד אותן בקו אחד עם ערכי האמונה. 
 
בריחה משאלות קשות רק מחלישה את האמונה, לדעתי – והופכת אותה ל'שבירה'. במוקדם או במאוחר יתקל האדם המאמין בשאלות - ואם לא יתרגל לחפש אחר פתרונות-'אתונות' בעצמו, הוא עלול לנטוש את הדת בסופו של דבר. טבע האדם הוא חקרני ונוטה למחשבה חופשית, ודיכוי תכונות אלה לא יצלח לאורך זמן. ככל שהתלמיד אינטליגנטי יותר – הוא יותר צפוי להיתקל בשאלות ש"אסור לשאול".  כך תפסיד הדת את הפוטנציאל המעולה ביותר של לומדיה.


פרק 6 (פרק 6)
תנ"ך
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
פרק 14
פרק 15
פרק 16
פרק 17
פרק 18
פרק 19
פרק 20
פרק 21
פרק 22
פרק 23
פרק 24
פרק 25
פרק 26
פרק 27
נספח - אלוהים והצמחונות
דיאגרמת יעקב
אפוד אבני החושן
האתר מוקדש לזכר אבי משה אגוזי ז"ל
geTracker = _gat._getTracker("UA-3360548-1"); pageTracker._initData(); pageTracker._trackPageview();