דף הבית | קריאה וכתיבה | לימוד חשבון | דפי עבודה | למידה והתנהגות | ספרי-ילדים שלי | צור קשר | קישורים
שלומדים - לימוד לילדים
דף הבית > איכות חיים > מכתב לבמתון בנושא מגרשי משחקים
מס' מבקרים: 476831
מכתב לבמתון בנושא מגרשי משחקים

ביקרתי ברעננה. הייתי בפארק גדול לילדים, עם אגם וברבורים, גלריית ציורים ובית קפה ליד.

לא היו שם כלבים משוחררים ומסוכנים. וגם לא הקקי שלהם בכל פינה.

המקום היה מגודר מסביב, כך שאימא עם שנים שלושה קטנים לא צריכה להיות בכוננות קרב לרדוף אחריהם לכביש – להבדיל מן הגן שיש לנו ברחוב אפרים.

ועוד – הפלא ופלא!  גן המתקנים ברעננה היה מקורה ביריעת בד, כדי שהמתקנים והחול לא ילהטו בחום. מישהו ממש חשב שם על רווחת הציבור!  לרגע שפשפתי את עיני – האם אני בארץ או בחו"ל? קינאתי. איזה כיף להם לאנשי רעננה. הם בודאי מאושרים לגור בעירם.

המתקנים שלנו ברח' אפרים, יעל ובשאר המקומות – לוהטים, ובמשך שעות רבות ביום לא ניתן להשתמש בהם.  כמה קל היה לתקן את הדבר. ניסיתי פעם לפנות בקשר לזה, אבל רק העבירו אותי בטלפון משלוחה לשלוחה.

פעם אפשר היה להתקשר לשירות 106 של העיריה. הם היו מטפלים בנושא, מעבירים אותו לאחראים ומבצעים מעקב אחרי התלונה, או הבקשה.  כיום 106 כבר "התקלקל" – המענה רק מפנה אותך למספר הטלפון שאליו כדאי לך לחייג כדי לקבל תשובה.  והרי מרכזיה כבר יש לעירייה, לא צריך את 106 כדי להיות מועברים משלוחה לשלוחה במשך חצי יום.  אז אשמח אם יפרסמו את בקשתי ב"במתון".

הבקשה היא: לשים יריעת בד מעל מגרשי המשחקים בשכונה, כדי שאפשר יהיה לשחק שם במשך שעות רבות יותר ביום.

יש לזכור שעבור הורים חילוניים הפארק ממלא גם תפקיד של מקום מפגש קהילתי, ממש כמו בית הכנסת עבור הדתיים. לנו החילוניים חסרים מקומות מפגש כאלה, לכן אנו פחות יכולים להתאגד, והופכים בודדים וחלשים יותר אל מול מערכות שונות. אז חשוב לנו במיוחד שהמקומות יהיו תקינים ומתאימים לשימוש עד כמה שאפשר.

הבקשה השניה שלי היא – אם אפשר לגדר מסביב למגרשי המשחקים, כדי שההורים יוכלו לשבת ולצפות בילדיהם המשחקים – במקום לרוץ אחריהם כל העת.  ושיהיה בבקשה שער, אותו ניתן לפתוח ולסגור אחרי הכניסה למקום.

ואם כבר מגדרים – בבקשה לגדר כך שכלבים וחתולים לא יוכלו להיכנס ולעשות את צרכיהם באותו מקום שבו אנו נותנים לילדינו לשחק בחול... מצב מזעזע לדעתי!! 

כדאי שסביבת המשחקים של ילדינו הקטנים תהיה בטוחה עבורם, מבחינות שונות...

אני לא רופאה ולכן לא אוכל לפרט כאן בדיוק באיזה מחלות יכולים ילדינו להידבק כתוצאה מהמשחק בחול מלוכלך. כמו כן אני לא פסיכולוגית ולא אוכל להסביר עד כמה חשוב לילד ולהוריו לבלות במגרשי מתקנים וחול, לשאוף אויר, להתנסות ולפגוש ילדים ואנשים אחרים.

כדאי גם שתהיה איזושהי חלוקה בין גני המשחקים. כשגידלתי את ילדי חיפשתי גן משחקים שבו כל המתקנים אינם מסוכנים לילדים עד גיל מסוים.  אחרת – לא ניתן לשבת לנוח אפילו לרגע אחד, ויכולות גם לקרות תאונות.  ברחוב יעל, שם היו מתקנים המיועדים לקטנטנים בלבד ואיזור מגודר (אם כי היה רווח בין הגדר לקרקע וחתולים וכלבים יכלו להיכנס) – הוסיפו מתקנים לילדים גדולים, והסירו את הגדר. המקום הפך למקום מפגש אהוב לבעלי כלבים. לדעתי העיריה אינה צריכה להשקיע כל כך הרבה כספים ברווחת הכלבים והחתולים. הם היו מסתדרים שם גם ללא המתקנים היקרים.

אני רוצה לשאול: איזו מין חברה אנחנו, אם אנו נותנים לילדינו לשחק בתוך צואת כלבים וחתולים?  משהו כאן מאד לקוי בסדרי העדיפויות.

לגבי הכלבים – זהו מצב יומיומי שאמסטף או בולדוג מסתובבים חופשי ולבדם – בסביבת הגן. 

המצב עם הכלבים גרוע – המדרכות מלוכלכות, וכלב יכול להתנפל ולנשוך כלב אחר, או חס וחלילה, גם ילד.  היהדות מדברת על מצב של שור נגח שבעליו מאפשר לו להסתובב חופשי, ועל מצב שבו אדם בונה בית וגג – ללא מעקה.  אולי מזלנו הוא שראש העיר הוא אדם דתי. אולי דווקא הוא יפנה לסוגיות אלה בלבושן המודרני, ויטפל בהן.

לדעתי אין במקרה זה טעם להטיף או לקנוס את בעלי הכלבים. זה לא עזר עד עכשיו, וגם לא יעזור. איך תאתר את בעל הכלב? ולאחר הנשיכה, מה הטעם בכך? "החלב כבר נשפך".

המצב הזה עם כלבים שמסתובבים חופשי התחיל לפי מיטב זכרוני לפני כמה שנים - כאשר העירייה העבירה חוק עזר עירוני, הכופה על בעלי הכלבים לאסוף את הצואה אחרי הכלב. החוק נקבע מן הסתם ברוב קולות, אך ודאי לא ברוב קולותיהם של בעלי הכלבים.

בשיטה דמוקרטית צריך להקפיד שהרוב יהיה הוגן, ולא רק קובע.  הגזירה הזאת קשה מכפי שציבור בעלי הכלבים יוכל לעמוד בה. מאז שנקבע חוק זה, כבר אי אפשר לטייל בנעימות עם הכלב.  כל אחד מסתכל לראות מה אתה, בעליו, תעשה בנוגע לצואת הכלב. אפילו הכלב רק מרים את הרגל ומשתין – כבר יש מי שמעקם את האף ומעיר הערות בלתי נעימות.  לכן לבעלי הכלבים נעשה מאד לא נוח, יותר מדי לא נוח – לטייל עם הכלב, והם שולחים אותו החוצה לבד.

אם הבעלים היה מטייל עם הכלב, הוא היה מפנה אותו לרוקן את צרכיו על האדמה, ליד עץ או בגינה עם אדמה. כשהכלבים מסתובבים לבד ונעשים פראיים מחוסר השגחה -  אין מי שילמד אותם את זה, והם "עושים" במרכז המדרכה.  והרי ניתן היה לקבוע בחוק, שאם הכלב עושה צרכים בתוך גינה עם אדמה – אין צורך לאסוף אחריו, וכך היה נמנע כל המצב הזה.

אנשים כבר לא לוקחים כלבים הביתה אם אין להם גינה. לא חבל? הכלב הוא חבר. הוא מועיל לבריאות הנפשית של בני הבית (קראתי מחקר שהתפרסם בעיתון בנושא) והופך לחלק אהוב מהמשפחה. והנה עכשיו רק לעשירים שיש להם וילה עם גינה יש אפשרות מעשית להחזיק כלב בבית.

צואת הכלבים מכסה את המרצפות היפות של אקרשטיין, ממלאה את ארגזי החול, והכלבים מפחידים ומסוכנים. אין אל מי לפנות – הבעלים נשארו בבית. פשוט, לצאת עם הכלב ולנקות אחריו זה עניין יותר מדי קשה, ולא עומד במבחן המציאות. זה נותן הרגשה מאד מוזרה, שאתה הוא המשרת של הכלב ולא בעליו.

אני מציעה - במקום לאסוף כספים מקנסות לבעלי כלבים, במקום לחפש ולהרוג את הבע"ח המשוטטים, במקום לשפוט  את בעלי הכלבים כאנשים לא מוסריים הפוגעים בכלל – לחשוב על זה שוב ולתקן את מצב ה"חלם" שנוצר. "תפסת מרובה, לא תפסת"...יש להקל על הציבור באמצעות שינוי החוק והתאמתו.

דף הבית
איכות חיים
מכתב לבמתון בנושא מגרשי משחקים
האתר מוקדש לזכר אבי משה אגוזי ז"ל