אני מתייחסת לאבחון כאל תיאור המצב הקיים ולא כאל הסיבה למצב זה.

מניחים בפני הילד 4 בדידים, כמו בציור בצד שמאל. שואלים: "בכמה צורות נוספות ניתן לסדר את הריבוע –שני צבעים, הצורה קבועה." בודקים אם הילד מפעיל חשיבה עצמאית ונותן הערכה מציאותית של מספר האפשרויות. בודקים האם צורת העבודה שיטתית והגיונית, או אקראית ומבוססת על ניסוי וטעייה. מבקשים מהילד להציע אפשרויות נוספות – מבלי לפרק את זו הקיימת כבר. להשתדל לתת לילד גלות את האפשרויות בעצמו. אם הוא לא מצליח, להציע אפשרות אחת כדוגמה ולבקש שוב הערכה לגבי מס' האפשרויות. בודקים האם הילד שם לב שניתן למצוא את האפשרויות השונות על ידי שימוש בתמונת ראי של הסידור הקודם, או על ידי תנועה כמו בסיבוב השעון. אם לא הבחין בכך, אפשר להסב את תשומת ליבו לאחר שניסה בעצמו מספר פעמים. אבחון זה מספק מידע חשוב, לא על רמת האינטליגנציה של הילד, אלא על מידת האמון שיש לילד באינטליגנציה שלו.

קיימות 6 אפשרויות.

אבחון זה חשוב גם כהטרמה לאח"כ, כשנלמד זוגות מספרים שמתחברים למספר עשר. פירוש המושג הטרמה היא איזכור של מושג סוים לפני זמן הלימוד, כדי שכאשר נגיע ללימוד עצמו. הילד ייגש ללימוד מתוך היכרות מסוימת, ועם פחות חשש ודאגה.