דף הבית | קריאה וכתיבה | לימוד חשבון | דפי עבודה | למידה והתנהגות | ספרי-ילדים שלי | כתבו אלי | קישורים
שלומדים - לימוד לילדים
דף הבית > תנ"ך > נספח - אלוהים והצמחונות
מס' מבקרים: 485696
נספח - אלוהים והצמחונות

נספח:  אלוהים והצמחונות

האם האל התכוון שנהיה צמחונים?

במקומות שונים במקרא יש סימנים לכך.  אם כך מדוע אין מצווה כמו – לא תאכל בשר?  כנראה שהאל סבר שלא נהיה מסוגלים לעמוד בכך...   במאמר זה אבקש לעבור על המקומות המרמזים שאכן הכוונה הראשונית של האל היתה – לצמחונות.

אחת המצוות הראשונות שנצטוו גם בני האדם וגם החיות.  בבראשית א' 29-30 אומר האל (מיד לאחר בריאת האדם): "ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי-עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה.  ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן."   אמנם האדם מורשה לרדות בחיות, אך לצרכי אכילה – הוא מופנה אל הפירות, הירקות והעשבים. ולא רק האדם, אלא גם החיות מיועדות לאכול אוכל צמחוני בלבד.  אם כן, זו היתה הכוונה הראשונית.

גם בגן העדן  – "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכל" (פרק ב' 16) – ולא נאמר דבר על אכילת החיות אשר בגן.

לאחר מכן המצב מסתבך. דור המבול חוטא ומושמד. היחידים ששורדים הם נוח, בני משפחתו, והחיות שהועלו לתיבה.   כנראה שגם נוח לא היה צדיק תמים אלא רק "לדורותיו", כלומר יחסית לאנשים אחרים בדורו.  אלוהים מבטא את אכזבתו מהאדם אשר יצר ומיכולתו להיות צדיק ברמה שהאל קיווה לה: "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בר' ח' 21). האל אומר את הדברים האלה לאחר שנוח זובח לכבודו מהבהמה והעוף הטהור.   נראה שמחוסר ברירה, האל משנה את דעתו ומרשה את אכילת הבשר:  "ויברך אלוהים את נח ואת בניו...כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל." (בר' ט' 1-3).  בפסוק הבא אחריו האל מסתייג ומורה לא לאכול את הבשר על הדם. 

בספר במדבר מובאת פרשת "קברות התאווה".  נראה שכוונת האל הראשונית היא שהעם יזון רק על המן הצמחוני.  אולם - "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (במדבר, יא' 4).  התגובה הראשונה של האל לתלונות היא כעס ואש שאוכלת בקצה המחנה, אולם המרד כללי מדי,  כל העם מתמרד: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע" (שם, 10).  בעיני משה רע – אולי מפני שמשה היה צמחוני? משה גודל כנסיך בארמון מלך מצרים, והמצרים לא אכלו בשר, ככתוב: "תועבת מצרים כל רעה צאן", "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן, ויאמר: לכו זבחו לאלוהיכם בארץ. ויאמר משה: לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוהינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, ולא יסקלנו?"  
האם הכעס של האל הוא מפני שהעם רוצים לאכול בשר או בגלל שהם מתגעגעים לעבדות במצרים?  פתרון המרד הוא מתן בשר בצורת שלווים, לכן נראה שהבעיה במרד היא הרצון לאכול בשר.   
המרד בלתי ניתן לשליטה אף על ידי עונש וגם משה מתמרד ומבקש להתפטר מתפקידו: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אני לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.  ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" (שם, 13-15).  לאחר מרד כה כוללני לא נותרת לאל ברירה.   האל מבטיח לעם שיאכלו בשר – "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (שם, 20). 
האל אינו מציין שעצם אכילת הבשר היא רעה, אלא התלונה והגעגועים למצרים - וחוסר האמון באל אשר מבוטא על ידי כך. אבל למרות זאת;  כמה הרבה מאמץ ומלחמה בעד אכילת הבשר עד שהאל מתרצה.  אלוהים ממלא את הבקשה אך בצורה אלימה – רבים מתים כתוצאה מהתאווה לבשר. "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד. ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאוים" (במדבר יא' 33-34).   האם המכה ניתנה בגלל הרצון לאכול בשר? 

סיפור דומה מופיע בשמות פרק טז'.  בני ישראל מתלוננים על רעב, גם ללחם וגם לבשר:  "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר:  ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (פסוקים 2-3).  

האל אינו מוחה על התלונות הכלליות ומבטיח את המן כמקור אוכל יחידי על מנת לנסות את העם – "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו – הילך בתורתי אם לאו".   העם מבקש לחם ובשר, ואלוהים נותן מן צמחוני בלבד בתגובה.  כנראה שהעניין לא נגמר בכך והסיפור המפורט על כך מופיע בספר במדבר יא'.  נראה שהתלונות ממשיכות ומשה אומר: "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו... וידבר ה' אל משה לאמור: שמעתי את תלונות בני ישראל. דבר אליהם לאמור בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני אלוהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמות טז 11-15). 

במקור זה לא נאמר דבר על פרשת קברות התאווה.  אולם יש רמז לדחייה לגבי אכילת הבשר – קודם האל מבטיח רק את המן, או הלחם, ולאחר מכן – גם את הבשר בצורת השלו. בכפילות הזו יש כנראה שריד לפרשת המאבק בבשר. גם כאן מצוין שהתלונות היו כלליות ולא ניתן היה להתעלם מהן – "וילונו כל עדת בני ישראל" (שמות טז' 2).

במקרה אחר בו בני ישראל מתלוננים על ה' ומביעים בו חוסר אמון – התשובה היא נס ולא עונש בשום צורה שהיא. "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה': המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו לקחתנו למות במדבר...  ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" (שמות יד' 10-16).

גם כאן מובע הרצון לחזור להיות עבדים במצרים וחוסר האמון במנהיגות האל – אך בני ישראל אינם נענשים על כך. רק כאשר הם תובעים בשר מצוין כמה פעמים שחרה לה' מאד עקב כך, ורבים מהם מומתים בשל תאוותם לבשר.

בספר דניאל מסופר על 4 נערים יהודיים שהובאו לפני מלך פרס. ברצונם לשמור על כשרות הם מגבילים את עצמם לאכילת זרעונים ושתיית מים בלבד. (דניאל, א' 11-12).  התוצאה היא שארבעת הילדים הניזונים באופן צמחוני נראים טוב יותר מהילדים האחרים האוכלים אוכל רגיל. לא זו בלבד, אלא שהם מצטיינים גם בחכמתם ובלימודיהם, יותר מהילדים האחרים ואף "עשר ידות" יותר מן החרטומים והאשפים של המלך. (שם, פסוק 20).  האם יש כאן סיפור של נס, או מסר חבוי שתזונה צמחונית היא עדיפה?  אם היה רק מקרה אחד בתנ"ך שבו מדובר על תזונה צמחונית עדיפה, אולי היינו רואים בכך משום נס. אולם המקרים מצטברים ומחזקים זה את זה.

קשה לקבוע באופן מוחלט, כי הדברים אינם נאמרים, באף אחד מן המקומות, בפה מלא (חסה).  אולם מה פירוש הדבר, שחזון אחרית הימים מדבר על מצב של עולם שבו אפילו  החיות אוכלות הבשר הן צמחוניות? נראה שיש בכך שאיפה שחשובה מאד לאל, ואשר הוא חושב שהן החיות והן האדם בעולם הנוכחי אינם בשלים לקבל; "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" ( ישעיהו יא' 6-8 ).

בספר מלאכי ג' 4 נכתב "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".  המפרשים גורסים כי הכוונה כאן למנחה של לחם. אולם גם מבלי להיזקק למפרשים, ניתן להבין שמנחות הזבח לא ערבו לה' ושהמנחה הקדמונית ערבה לו יותר. אולי מזמן קדמון עד כדי כך, שהמנחה היתה צמחית ולא בשרית, עוד מלפני הזמן של דור נוח?

חג הביכורים הראשון נחגג על ידי קין והבל. הבל שנראה על פי תיאורו "צמחוני" יותר מקין, הוא דווקא זה שמביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", בעוד שמנחת קין היא צמחונית, הוא היה עובד אדמה ולא רועה צאן.

מנחת הבל הבשרית, מתקבלת, והמנחה הצמחונית של קין נדחית. מצב מוזר, שנראה כסותר את הטענה שצמחונות ומנחה צמחונית  - עדיפות: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה." (בראשית ד' 3-5).

התוצאה היא שקין בקנאתו רוצח את הבל אחיו, כך שלמעשה הבל רועה הצאן לא שורד, ואילו קין עובד האדמה, הדחוי כביכול - שורד.    רשימות התולדות מנסות להסתיר זאת, אבל מי שמשווה בין הרשימות הכפולות והמבולבלות יכול לגלות, שאנחנו צאצאי קין – ולא בניו של אנוש בנו של שת (שת הוא הבן הנוסף שיולד לאדם).   נח הוא בנו של למך, ולמך לפי בראשית ד' 17-18, הוא צאצא של קין.  מכאן שכולנו צאצאים של קין;  השושלת של עובד האדמה שרדה ורועה הצאן הושמד – בגלל פעולה של האל שעוררה קנאה בלבו של קין. האם המעשה היה מכוון מלכתחילה על ידי האל? לא כתוב כך, אך קרה כך.

בספר ישעיה מופיע הפסוק "הנה העלמה הרה ויולדת בן, חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב". כאן הטוב מוצג כצמחונות והרע כאכילת בשר.

אני רוצה להתייחס לפסוק שאני נותנת לו פירוש משלי, למעשה מוציאה אותו מהקשרו ומפרשת כראות עיני. הפסוק הוא – "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך" (בראשית ט' 6). אני מתייחסת לפסוק זה בצורה מיוחדת, כחריגה שיש לפרשה, מפני שצורתו  מיוחדת, יש בו מעין קצב פנימי המזכיר תופים, על ידי החזרה על הצליל – 'דם'.
ההקשר הרגיל של הפסוק מכוון לפירוש –  אם האדם שופך את דמו של אדם אחר, ה' ידרוש את דמו של הרוצח בתמורה.  אני בוחרת לפסק ולפרש את הפסוק קצת אחרת:  אם "שופך דם" הוא האדם, כלומר שופך כל דם שהוא, כולל דם החיות – הדבר יגרום למעין קללה, של מלחמת האדם איש ברעהו, ואם האדם ישפוך דם ויאכל בשר – תהיה שפיכות דמים גם בין אדם לאדם.

כל ילד קטן לומד מהוריו - הדמויות הנערצות עליו בשלבי הגיל המוקדמים, מה אומרת הפרה ואיך 'עושה' תרנגול. דמויות החיות נתפסות כחברות של הילד. אולם יום אחד הילד לומד לדעת כי ה"עוף" או ה"שניצל"  המונח בצלחתו הם למעשה התרנגול או התרנגולת (קוקוריקו) ו"בשר" ו"קציצה" הם בעצם טלה, או פרה;  התרנגולת, אומרת האם, נותנת לנו ביצים, והפרה – חלב. יום אחד הילד מבין שהפרה הנדיבה נותנת לנו אף את בשרה שלה, ואת חייה. נדיבות מוגזמת, לא יתכן שהפרה תהיה טובה אלינו עד כדי כך...  כאן הילד לומד מהוריו את העיקרון של  שלטון הכוח.  הוא לומד שלחזק יש זכות על החלש, לנצלו בזכות כוחו העדיף; כי אם הוריו הטובים והחכמים חושבים שראוי להרוג פרה בניגוד לרצונה, רק מפני שאפשר לכפות את הדבר עליה – כנראה שמותר גם לילד החזק בגן לתפוס את הנדנדה ואת הכדור. 
בשלב מאוחר יותר זה יהפוך לעיקרון של – מותר למדינה חזקה להשתלט ולנצל את אוצרותיה של מדינה חלשה ממנה, וזוהי דרך העולם, יש זכות לכוח. אם זכות הכוח היתה דבר רע – ההורים לא היו משתמשים בה, לפי אמונת הילד. כך מנציחה אכילת הבשר את מצב המלחמות בין בני האדם...  וידוע שגירסא דינקותא נכנסת לנפש בלי שתעבור ממש את מחסום הביקורת, ולפעמים אנו לומדים עיקרון מסויים גם בלי לדעת שלמדנו אותו אי פעם.



דיאגרמת יעקב (דיאגרמת יעקב)
תנ"ך
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
פרק 14
פרק 15
פרק 16
פרק 17
פרק 18
פרק 19
פרק 20
פרק 21
פרק 22
פרק 23
פרק 24
פרק 25
פרק 26
פרק 27
נספח - אלוהים והצמחונות
דיאגרמת יעקב
אפוד אבני החושן
האתר מוקדש לזכר אבי משה אגוזי ז"ל