דף הבית | קריאה וכתיבה | לימוד חשבון | דפי עבודה | למידה והתנהגות | ספרי-ילדים שלי | כתבו אלי | קישורים
שלומדים - לימוד לילדים
דף הבית > תנ"ך > פרק 20
מס' מבקרים: 491515
פרק 20

פרק 20: בדיקת המסרים מאחורי ה'חריגות' שצוינו

1. מדרג של אלמנטים עלילתיים בשלושת סיפורי ה'עקידה'
  
זהו לדעתי, המסר שמועבר ע"י האמצעי האמנותי של עלייה במדרג; בעיני האל אין הבדל משמעותי בין שילוח הגר למדבר וסיכון חיי העובר של אברם - לבין הנפת הסכין על הבן. אם הדבר נעשה כלפי בן משני,  הוא יכול להיעשות גם כלפי בן חשוב, אהוב ויחיד, 'דין פרוטה כדין מאה'. לא משנה אם הסרת 'האחריות ההורית' פוגעת בבן במידה חמורה או פחותה, בשני המקרים ההורה חדל להיות הורה.
 
הפגיעה שבבחירה בין שני בנים או בין שני בני-אנוש על פי 'ערכם' - באמצעות הפליה ומחסור באהבה ודאגה,  או על ידי 'עקידה' ממשית והעדפת חיי האחד על פני חיי השני - היא בכל מקרה כשל מוסרי חמור שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון.  אתייחס לכך בהרחבה בהמשך המאמר.
 
במקרה של פגיעה בערך מוסרי – האלמנטים המדורגים מעבירים את המסר, שאם יש הסכמה פסיבית לנעשה - הדרך להסכמה ואחריות אקטיבית, קצרה. מבחינת האל מי שמאפשר לדברים לקרות, אחראי על הנעשה ממש כמו המבצע; וברגע שמסירים אחריות, אמר מאיר אריאל: "כבר אי אפשר להיגמל מזה".
 
יש מין עייפות של העין והלב; אם מסכימים להתנהגות מסוימת כלפי בע"ח, לא נורא להסכים לה גם כלפי עם אחר, ואחר כך כלפי בני מין אחר, גיל אחר – ולבסוף כשהאלימות מגיעה עד אליך, אתה עומד לבדך כפי שעמדו כל הקורבנות האחרים;
 
האלימות מתאפשרת לא רק בגלל האָלים עצמו, אלא בעיקר בגלל ההתנערות והפסיביות של קהל-הצופים או המכסים את עיניהם, כדברי השיר:
"If you tolerate this – your children will be next…"   
 
בריחה מאחריות ע"י 'עצימת עיניים': אברהם העדיף להעמיד פנים שמה שהוא לא רואה - לא קיים.  העובר ברחם לא נראה לעין ולכן הוא לא מתייחס אליו. הוא לא רואה את סבלם של הגר וישמעאל במדבר ולא אחראי לסבל באופן ישיר, המדבר הוא שגורם לסבל. לכן הוא נראה בעיני עצמו כפחות אחראי. 
 
האל כאילו שואל, האם באמת אינך אחראי בדיוק באותה מידה, האם לא היה קל יותר להסכים ל'עקידת יצחק' לאחר העלייה במדרג של חוסר 'האחריות ההורית'? ללא המדרג, האם היית מעלה בדעתך להסכים לבצע את העקידה?   והרוע והסבל שאינך רואה - האם באמת אינם קיימים, ניתן להתעלם, אין נשיאה באחריות?
 
קשה לקבל אחריות או אשמה כזאת כלפי כל מה שקורה בעולם, אבל ניתן לפחות להבין ש'האצבע המאשימה' על כך - לא צריכה להיות מופנית דווקא החוצה. לא ניתן לעמוד בשלמות או אפילו בחלקיות באידיאל של:  אחריות פסיבית = אחריות אקטיבית, ואחריות לרחוק מן העין כמו למה שלפניך, ועל כן  המסר שמאחורי החריגה של האלמנטים המודרגים, אינו מצוות 'עשה', אלא אידיאל מוסרי וכיווּן.
    
מסר נוסף שמועבר באמצעות 'עקידת יצחק', הוא העדפת האל לקורבן בהמה על פני הקרבת הבנים שהייתה מקובלת בימי קדם. בספר "דברים" מציין האל שתועבת נפשו היא העברת הבנים באש: "הישמר לך פן תדרוש לאלוהיהם לאמור איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני. כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם"   (דברים יב' 30-31).
 
2) סתירה הגיונית:   בסיפור קודם לשלושת סיפורי העקידה נאמר שישמעאל היה בן 13 כאשר עבר ברית-מילה, לפני הולדת יצחק. סיפור הגירוש של ישמעאל למדבר מתרחש לאחר הולדת יצחק, וישמעאל היה אמור להיות מעל גיל 13 - אך בסיפור הגירוש מוצג ישמעאל כילד רך שנישא על שכם, ותגובתו למתרחש איננה דיבור - אלא בכי.
 
משהו כאן לא הגיוני, הסיפורים אינם תואמים מבחינת הרצף הכרונולוגי; הסיפורים חוזרים על עצמם בפרטים שונים – ועל כן נראה שזהו סיפור אחד, שמובא על ידי כמה מספרים, בגרסאות שמתאימות לאינטרסים השונים שלהם.  
 
הסיפור הראשון, 'בריחת הגר בעת הריונה' (בר' טז') - מסופר מנקודת ראות שמסנגרת על אברהם, ועל כן נראה שאברהם הוא המספר. הסכנה להגר ולהריונה אינה חמורה, וכך מוצג אברהם באור יותר טוב.  הגר נמצאת במדבר ליד באר וניצלת מייד, מלאך האל פונה אליה ומשכנע אותה לחזור לאברם ושרי, והיא אכן חוזרת - אז הכול בסדר...  
 
על פי פשט הסיפור לא אברם אחראי למצב, אלא שרי. אברם מעדיף להציג בגרסתו את פעולת שרי כשרירותית, ולהטיל עליה את מלוא האשמה לסיכון הבן ישמעאל. הוא מציג את עצמו כפסיבי, תמים וחסר אונים - בגלל נסיבות חוקיות של 'זכות הקניין' הצודקת של שרי על הגר. בתוך תשעה פסוקים של התחלת הסיפור של 'בריחת הגר בעת הריונה' – מזכירים את נושא השייכות החוקית של הגר לשרי - עשר פעמים:  "ולהשפחהבוא אל שפחתי, וישמע אברם לקול שרי, ותיקח שרי את שפחתה, ותיתן אותה לאברם, ויבוא אל הגר, נתתישפחתי בחיקך, ישפוט ה' ביני ובינך, הנה שפחתךבידך.
 
בסיפורי העקידה וגן העדן מתייחסים לנושא – 'לקיחת אחריות' על מישהו אחר, כאל נשיאה פיזית; הפעלים המתייחסים להחזקה פיזית של הגר והעברתה מיד ליד מסומנים בסגול. דוגמאות נוספות מתוך ארבעת הסיפורים, לנושא האחריות כעול: "הנחש הישיאני ואפת", "שם על שכמה, ואת הילד", "שאי את הנערוהחזיקי ידך בו." (הגר מחזירה אחריות הורית לאחר שהשליכה את בנה וישבה מנגד).  
 
בארבעת הסיפורים, כינוי הרמז "נער" במקום 'ילד' או 'בן', מציין כנראה, שההורה הסיר מעצמו 'אחריות הורית' והיא הועברה אל האל המגן והמציל.
 
בפסוקים שנבדקו מודגשת השייכות של הגר אל שרי 5 פעמים באמצעות כינוי הרמז "שפחה", ועוד 5 פעמים מופיעים פעלים המתארים נשיאה פיזית של הגר בידי שרי. מובעת כאן, בהגזמה לא אמינה - טענה שמשחררת את אברהם מאחריותו כלפי הגר, ובו בזמן מתעלמת מאחריותו ההורית כלפי העובר ישמעאל.
 
בתנ"ך וגם ב"רשומון" - סיפור שחוזר על עצמו באופנים שונים (חריגה), מעביר מסר, שמה שנכתב שונה ממה שהתרחש במציאות; סיפור הגעת הגר למדבר יחד עם בנה, במצב זה או אחר – חוזר בגרסאות שונות שסותרות את ההיגיון, כפי שהראיתי קודם. 
 
סיפור שחוזר בגרסאות סותרות מלמד שלפחות אחת הגרסאות שקרית; האינטרס בסיפורים השונים הוא לסנגר על עמדתו של אדם מסוים, להטיל אשמה על אחר - או להסתיר מידע. למשל: אולי לא הייתה כלל הצלה פלאית של הגר וישמעאל על ידי האל, ואברהם המשיך לשמור על קשר תומך וארוך טווח עם פילגשו האהובה ועם בנו האהוב ישמעאל. הקשר והתמיכה המשוערים בין אברהם להגר-קטורה, הוסוו באמצעות הסיפור על הצלה פלאית והשגחה של האל – כדי לשמור על שלום-הבית עם שרה אשתו.
 
3) ריבוי פעלים: הסיפור של 'עקידת יצחק' מועבר באופן דרמטי;  האמצעי הסגנוני הוא 'מתיחת הזמן' ע"י ריבוי פעלים, כפי שכותב פרופ' שמעון בר-אפרת בספרו: "אמנות הסיפורהמקראי". הקורא מוכנס לתוך מה שקורה כאחת הדמויות הפועלות - על ידי תיאור מפורט ומדוייק של המתרחש, והוא עוצר את נשימתו בגלל ההזדהות, כאילו היה שם.   משבר האמון כלפי האב מומחש; בצורה זו של הטחת המסר באופן מאוד מוחשי בפני האבות, האל מקווה, כך דעתי, לגמול אותנו מהקרבת הבנים - באופן פסיבי או אקטיבי, וברמה זו או אחרת. 
 
מטרת האמצעי של ריבוי פעלים היא כנראה ליצור מתח והזדהות של הקורא-הצופה עם הנפשות הפועלות, עם האב או הבן – או כצופה מן הצד, שמתבונן בנעשה וחושב שזה נורא, מה שקורה, ושהוא לעולם לא היה מסכים לעשות דבר כזה.  כמו הצופים במחזה "כולם היו בני," שיוצאים מההצגה משוכנעים  שהם לעולם לא היו פועלים כמו האב במחזה; אך המחזה רק מקצין דילמות אנושיות ויומיומיות, שנתקלים בהן מבלי להקדיש מחשבה מרובה; המחזה מיועד לחנך את קהל הצופים, ולא את 'דמות האב' ב"כולם היו בני". גם מחזה זה עוסק ב'עקידה';  האב מקריב את בנו בגלל ציות לערך אחר. הטייסים האלמוניים שהם לא בניו – גם הם בחזקת בניו, כי הוא היחיד שיכול להבטיח את שלומם; אם ימעל באחריותו ההורית כלפיהם, הם יאבדו.
 
ההורה הוא היחיד שיכול להבטיח את שלום צאצאיו בזמן שהם פגיעים וחסרי אונים, ולכן ערך ההורות מקודש; אם ההורה מועל בתפקידו, אין לילד מגן אחר, וכך - "כולם, גם הטייסים - היו בניו",  עד ש'עקד' אותם.
 
יצירת האמנות מבקשת ליצור הזדהות ואהדה גם לדמות ה'רשע' בסיפור, ועל כן היא מתארת אותו בצורה 'עגולה', לא כ'רע' מוחלט, אלא אנושי ומובן.  מטרת היצירה לחנך את קהל הצופים, לתת מעין 'אגרוף בבטן' לצופה, בו בזמן שהצופה 'שופט' את הדמות ה'רעה' ומבדיל עצמו ממנה.  המחזה שואל את הצופה בצורה סמויה, כדי שהצופה לא יברח: "האם באמת לא היית 'עוקד' את בנך? האם לא 'עקדת' אותו כבר? הרבה פעמים? האם לא 'עקדו' אותך?  האם יש הבדל משמעותי בין 'עקידונת', ל'עקידה'? האם אף פעם לא העדפת ערך של 'נוחות' או הליכה על פי הזרם, על פני ערך 'הורי' או 'מוסרי'?"
 
4) 1. טקסט חסר: אודות. בסיפור על 'גירוש הגר וישמעאל' (בר' כא', מסופר ע"י ישמעאל) מתגלית האמת בלבו של אברהם, כאשר חסרה מילה בדבריו של אברהם אל האל; אברהם טוען שכביכול המצב רע בעיניו רק בגלל גירוש הילד: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בר' כא' 11). האל עונה לו ומשלים את החסר: "ויאמר אלוהים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה"; רע בעיני אברהם אודות הנער וגם אודות האמה, אך הוא אינו מודה בכך בגלוי, אם כך - נראה שהגר הייתה חשובה לאברהם יותר ממה שהעיז להודות. 
 
זהו חיזוק לתיאוריה שהגר הייתה אשתו השנייה של אברהם אבינו, שלקח לו לאחר מות שרה;   'הגר היא קטורה', כפי שאמרו חכמים. הגעתי שוב למסקנה שהגיעו אליה לפני – אך חז"ל לא פירשו כיצד הגיעו למסקנתם, ואילו אני הגעתי אליה באמצעות התחקות על חריגה של 'טקסט חסר', בדברי אברהם לאל.
 
אם אברהם מתאהב בהגר, פעולות שרי נראות יותר אנושיות ומובנות: הפעולה של שרי נעשית מתוך רצון לשרוד ולקיים את מעמדה של שרה/י בתור האישה המועדפת, ומתוך רצון להגן על מעמד בנה. הגר היא סיכון רציני, ואם כך - גירושה לא נעשה מתוך רוע לב כפי שזה הצטייר קודם, כאילו שרה מקנאה ולכן מתעללת באם, ומגרשת בן אהוב. הגר היא לא רק שפחה, אלא גם אמו של הבן הבכור, שהוא בשלב מסוים – הבן היחיד. בנוסף, היא הפילגש האהובה והצעירה... מעין סיפור "שלגיה". 
 
בספר דברים מדובר על כך, שהבעל לא יוכל להעדיף את בן האישה האהובה על בן השנואה הבכור. פילון האלכסנדרוני אומר על כך: "זהו עונש על הבעל, שהתייחס בבוז על אשתו הראשונה."
 
4) 2. טקסט חסר. חסר דיווח על שיחות בין יצחק לאביו לאחר העקידה, יצחק נעלם מסוף סיפור העקידה. על פי העדר הטקסט של תגובת יצחק לעקידה ועל פי הניסיון השקוף להדגיש יחד שאיננו: "וילכו יחדיו" נראה שנוצר קרע טראומתי וחמור בין יצחק לבין אביו.  
 
הקשר של יצחק לאלוהי אביו מתואר על ידי בנו יעקב במילים: "פחד יצחק". לעומת זאת, הקשר של יצחק אל אמו חזק ולא רגיל לגבי בוגר. ייתכן אף שהיה שרוי בדיכאון לאחר מות אמו. יצחק כנראה לא מסוגל לבחור אישה בעצמו, רבקה נשלחת אליו ונראה שהיא מתאכזבת למראהו: "מי זה האיש הלזה" (הכינוי 'זה' מציין דבר שלילי בשפת התורה); לאחר האובדן של אמו, יצחק "מחליף" אותה בקשר עם אשתו: "וינחם יצחק אחרי שרה אמו, ויאהבה [את רבקה]".
 
נאמר שיצחק אהב את רבקה, אך לא נאמר שרבקה אהבה את יצחק. אשתו "מסדרת" אותו בקלות ושולטת בנעשה בבית ובהחלטות השונות שמתקבלות; נראה שהזוגיות לא הצליחה, רבקה מתפקדת כראוי במשק הבית, לא מבשלת, למרות שכאשר שהיא רוצה בכך, היא יודעת להכין ליצחק מטעמים "כאשר אהב".  
 
מכירת הבכורה 'בעבור' נזיד עדשים מצביעה לא רק על אי דחיית סיפוקים מצד עשו, אלא גם על מצב מתמשך של רעב בבית:   עשו קונה אוכל חם אך זול - במחיר גבוה.   עשו ויצחק מסתמכים באופן קבוע על ציד כמקור לאוכל, יצחק מעדיף את עשו על פני יעקב – "כי ציד בפיו". יצחק סוחר ביום מותו ונותן את ברכת האב שלפני המוות - לפני הזמן, בתנאי ורק לאחר שיקבל מזון חם: "לא ידעתי יום מותי... עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי – בעבורתברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' 1-5). המילה 'בעבור' ממחישה את המכירה של דבר יקר וחשוב מאוד תמורת זול ופחות, קבלת אוכל תמורת ברכת האב. גם עשו מוכר דבר חשוב, נצחי ויקר תמורת פחות וארעי:  בכורה תמורת נזיד אדום וזול, של עדשים.
 
 
5) ביטוי ייחודי – כמטחווי קשת. סיפור העקידה השני על 'גירוש הגר וישמעאל' (בר' כא') – הוא כנראה גרסת הגר, באמצעות ישמעאל. בסיפור 'גירוש הגר וישמעאל' מופיע צירוף מילים מיוחד: "כמטחווי קשת", לצורך המחשת המרחק בין הגר לבין בנה שמושלך תחת שיח. זוהי מילה אופיינית לבעל משלח היד רובה-קשת, כמו מקצועו של ישמעאל. החריגה של הביטוי הייחודי מעבירה מסר:  הסיפור מסופר על ידי ישמעאל, מתוך זווית הראיה שלו ולפי האינטרס שלו, להדגיש או להצניע דברים מסוימים - ולהוכיח אחרים. 
 
מה מבקש ישמעאל להראות? בסיפור מודגשת מסירות האם:  אם הגר נטשה את בנה, הדבר נעשה מתוך אהבה וכאב גדול. אם היא מסירה מעצמה ''האחריות ההורית'' - זה רק במצב של חוסר מוצא ויאוש, לעומת הקלות היחסית שבה עושה זאת אברהם. ישמעאל אינו מאשים את אמו על היותה שפחה נחותה, חלשה וקורבנית. הוא מבין את מעשיה, מעריך את מחויבותה, אהבתה ומסירותה אליו - ולכן מסוגל לגדול לאדם בוגר שאינו תלוי בעבר ולוקח אחריות על חייו, מבלי להאשים את משגי הוריו. הטקסט מעיד על הצלחת ישמעאל:  "ויהי אלוהים את הנער".
 
לעומת זאת, יצחק כנראה אינו משוחרר מהעבר וחייו אינם קלים; יצחק מתואר כאדם אינטליגנטי אך וותרן, שנמנע מעימותים ומאלימות - אולי בשל המשקעים של אלימות העבר. הוא ואשתו מפלים בין ילדיהם וגורמים לקנאה ושנאה ביניהם, וכך נוצר סכסוך חמור בין בניו התאומים,  עשו ויעקב.
 
6) ראיה ושמיעה בארבעת הסיפורים, בדיקת חריגה והמסר שמאחוריה. חזרה על המילים ראה, עין, טוב רע, ופעולת השמיעה – השוויתי גם לסיפור גן העדן. סימנתי חזרות על הצליל ראה ועין בכחול, ואת פעולת השמיעה הדגשתי. ארכז כאן את האזכורים של ראה ושל עין בכל אחד מהסיפורים, לפי סדר כרונולוגי - ואתייחס למשמעותם בכל סיפור.
 
סיפור גן העדן (בראשית ג' 4-21)
"והנחש היה ערום מכל חית השדה... ויאמר הנחש אל האישה: לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עימה ויאכל. ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כיערומיםהם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות. וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוהים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוהים אל האדם ויאמר לו: איכה? ויאמר: את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואיחבא. ויאמר: מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו – אכלת? ... ויאמר ה' אלוהים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, ... ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך ... ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" .
 
הצליל של המילה 'ראה' מופיע כמשחק מילים עם הצליל ארור, רע, אירא – אפחד, וגם עם המילים עירום ועור. אתייחס כאן רק למשחק המילים ראייה-רוע, ארור. משחק המילים מלמד על קונוטציה שלילית, בפעולת הראייה יש משהו שנתפס בסיפור גן העדן - כשלילי.
 
פעולת הראיה צמודה לפעולה של הבנה; תפיסת המציאות והסקת מסקנות לגביה לצורך פעולה. בעברית ובאנגלית, פעולת החשיבה קשורה לראייה. אני רואה, פירושו גם - אני מבין. 'שכל' קשור למילה להסתכל, מי שפיקח הוא גם מי שפוקח את עיניו ורואה. המילה 'בינה' באה משורש משותף למילה 'התבוננות'. הבנה קשורה גם ל'תפיסה' פיזית ואחיזה, אולם הקשר בין ראייה להבנה ברור וחזק. 
 
בסיפור גן העדן ניכרת הישענות של האדם והאישה על הראיה לצורך הבנה ושיפוט המציאות. כאשר העיניים יפקחו - אומר הנחש, תוכלו לראות, להבחין בין טוב לרע. לאחר אכילת התפוח מצוין שעיני האדם ואשתו נפקחות, אך לא נאמר שהם נעשים יודעי טוב ורע. 
 
על פי סיפור גן העדן, בפעולת הראייה ובעיקר בקבלת החלטות על סמך ראייה - יש משהו שלילי. האישה מחליטה על סמך ראייה עוד לפני שאכלה מעץ הדעת, רק מעצם המפגש עם הנחש. היא עורכת שיפוט בין טוב ורע עוד לפני הנגיסה בפרי, ומחליטה על טיבו הפנימי של הפרי על פי מראהו החיצוני.  פעולת השיפוט על סמך הראייה מודגשת בחזרה משולשת ולעגנית (חריגה של טקסט מפורט ומיותר): "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל".  
 
האם עץ הדעת היה באמת עץ של ידיעה והבחנה בין טוב לרע, או עץ שגורם לאנשים לחשוב שהם יודעים, כאשר הם לא? ביטחון שגוי בהערכת מצב הוא מסוכן הרבה יותר ממצב של אי ידיעה; לאחר האכילה מעץ הדעת, נראה שבהמשך הסיפור, לאחר הנגיסה בפרי הדעת, האנשים מפעילים את שיקול דעתם וסומכים על שכלם שלהם, אך פעולותיהם לא תמיד מראות על שיפוט נכון בין טוב לרע. 
 
הנחש הוא שמבטיח שהאכילה תביא את האישה לדעת 'טוב ורע' כמו אלוהים, אלוהים מעולם לא אמר זאת. ואכן, אחרי אכילת הפרי אדם וחווה אינם מתנהגים כאילו הם יודעים ובוחרים בטוב: הם מנסים לרמות; מתחבאים מפני האל ולא מוסרים מרצונם אינפורמציה על החטא, ומשתמשים בתירוצים ובחצאי אמיתות, אם לא בשקרים. האם שקר וניסיון לברוח מהאמת הם התנהגות חכמה? : "ויאמר [האדם לאל] את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא" – אדם איננו מודה במעשהו עד שהאל מוכיח לו שהוא כבר יודע, כפי שמתנהג קין לאחר רצח הבל.
 
בעקבות האכילה מעץ הדעת מאבדים אדם והאישה את היחסים הטובים שהיו ביניהם, אמון ושיתוף, אכילה במשותף מהפרי האסור. אדם מתלונן, מאשים ומדבר על האישה כאילו אינה נוכחת לידו, והאישה מושווית לחטא ולנחש. עסקתי בנושא זה בחלקים הקודמים.
 
האל שואל: איך אתה יודע שאתה עירום? המקור היחיד שהיה לידיעה של דבר קודם לכן, הייתה השמיעה: "מי הגיד לך כי עירום אתה". אם הדבר לא נמסר דרך שמיעה - מסקנת האל היא שאדם ראה זאת בעצמו והבין. כך מגלה האל שהאדם אכל מפרי העץ האסור.
 
על פי פעולותיהם והבחנותיהם של אדם וחווה לאחר האכילה מהפרי, נראה שעץ הדעת הוא לא עץ של ידיעה במובן של הבחנה בין טוב לרע – אלא ידיעה במשמעות מינית; בני הזוג הקדמוני מגלים שהם עירומים ומתביישים – לא זה מזה אלא מן האל, ומתלבשים. לאחר הגירוש האדם 'יודע' את אשתו והיא יולדת את קין.
 
הדגשתי את פעולות השמיעה בטקסט, בתור חריגה של חזרה מרובה. לעומת הסתמכות האישה על מראה עיניים לצורך שיפוט - היחסים עם האל הם באמצעות חוש השמיעה בלבד. האל מדבר אל האדם והאישה - והם אליו. 
 
האל מדבר על שמיעה במובן של ציות: "כי שמעת לקול אשתך". פירוש המילה 'לשמוע' היא גם לעשות כדברים שנשמעו, להישמע פירושו: לציית. השמיעה משמעותית ומדויקת יותר מראיה.   האישה שומעת לקול הנחש, האדם לקול אשתו, ומי ש"שומע" לדברים, מקבל ומפנים אותם כנכונים.
 
על פי משחקי המילים והאירוניה בטקסט של סיפור גן העדן - נראה שלאל יש משהו נגד ראיה, ובעד שמיעה. אופי השמיעה הוא פסיבי ומקבל – מישהו משמיע ואתה מקבל את המידע;   פעולת הראיה היא אקטיבית, האדם מתבונן ומחליט בעצמו, ויכול גם לראות רק חלק מתמונה, אם הוא בוחר בכך. בשמיעה יש פחות בחירה, שומעים או לא שומעים - הכל. 
 
יש כאן מעבר ליותר עצמאות בשיפוט המציאות, כמו מעבר מילד תלותי לבוגר עצמאי. המעבר כרוך באי נוחות:  על הבוגר להתפרנס בעצמו, הדברים אינם מוגשים לו: "בזיעת אפיך תאכל לחם". ההחלטות העצמאיות שהבוגר מקבל הן שגויות לפעמים, חסר לו ניסיון והדבר עלול להיתפס כשלילי על ידי האל - כמו אצל הורים ששופטים את מעשי בניהם. פשוט יותר לשמוע בקול ההורים ואולי גם ההחלטות יהיו נכונות יותר, ויהיה גם הרבה יותר קל ונוח, אך אנשים מחליטים שוב ושוב לעזוב את גן העדן של הילדות ובית ההורים.
 
בסיפור יש סתירה חמורה להנחה הראשונית, האל נדמה כמשקר. אדם וחווה היו אמורים להיענש במוות ביום בו יאכלו מן הפרי האסור – אך זה לא קורה. אדם וחווה מטילים את האשמה על המוצר שאל יצר באופן פגום ("האישה אשר נתת לי", "הנחש הישיאני"). האל נוטל על עצמו חלק מן האחריות למעשה, ולכן אינו מעניש במוות. בחלקים קודמים של המאמר דיברתי על הרצון המוסווה של האל שהאדם ואשתו יאכלו מן העץ ויבחרו בחיי עצמאות, ועל האיסור לחזור למצב של 'גן עדן'. חיי אדם וחווה משתנים: הם עוזבים את החיים הישנים ועוברים לאחרים, עצמאיים אבל גם יותר קשים. 
 
ההיררכיה במשפחה משתנה, האל קובע שהאדם לא היה צריך לשמוע לקול אשתו. המשמיע הוא מעל לשומע, ולכן האל קובע לגבי האישה - "הוא [אישך] ימשל בך" ולא ההפך. חווה לא שמעה את ציווי האל באופן ישיר ולכן היא אינה נושאת באחריות, רק אדם - שנאמר לו: "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו". 
 
מקובל לחשוב שחווה קוללה בכאבי הלידה: "בעצב תלדי בנים". אך לדעתי אין כאן קללה כלפי חווה; בשפת התנ"ך "בעצב" פירושו במו ידיך, בעצמך תעשה. חווה מבורכת בכך שתוכל ליצור חיים בעצמה, כמו האל ובמקומו: "בעצב תלדי בנים" פירושו: 'בכוחות עצמך תוכלי ללדת בנים'.   חוה לא נענשת כי היא לא אשמה.  האל אחראי לנחש, הוא יצר אותו, מכיר את טיבו. אין צורך לשאול אם ולמה עשה מה שעשה - והאל נוקב את עונשו.
 
פסילי האלילים מכונים 'עָצָבּים'. במקומות שונים בתנ"ך מופיעה המילה 'עצב' בתוך תקבולת, במשמעות של מעשה ידי אדם: "זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו" (למך לגבי בנו נח). עם הזמן התגלגלה המילה עצב למשמעות של רגש עצבות, נראה שלא זו הייתה הכוונה.
 
בקללה שמוטלת על האדם מופיע שוב השורש 'עיצבון', ושוב ניתן לפרש את המילה כ'מעשה ידיך': "ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך". על פי התקבולת מובן למה התפרש אחר כך עצב במשמעות של תוגה.
 
חווה מבורכת בהרבה צאצאים: "הרבה ארבה עיצבונך והרונך". הביטוי "הרבה ארבה" חוזר בדברי ההבטחה לאברהם במשמעות חיובית, כאשר האל מתייחס להולדת צאצאים רבים. מכאן שאין כוונה לקלל; נראה שחווה שמחה ומתפלאה כאשר היא יולדת את קין, הבן הראשון בעולם. כעת יכולה גם היא ליצור חיים, ולא רק האל, והיא אומרת במה שמשתמע כשמחה ופליאה: "קניתי איש את ה'".
 
לסיכום, במעשה גן העדן יש חזרה על פעולות הראייה והשמיעה, כאשר ראייה נתפסת כגרועה משמיעה. מאחורי הדברים מסתתר סיפור אחר: האל מעוניין בבחירה של אדם וחווה לאכול מפרי הדעת ובמעבר שלהם לחיים עצמאיים, יחד עם יכולת לראות מציאות ולהסיק מסקנות בעצמם.
 
ראיה ושמיעה בסיפור 'בריחת הגר בעת הריונה' (בראשית טז'): "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת, בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. וישמע אברם לקול שרי ...ויבוא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. ותאמר שרי אל אברם: חמסי עליך, אנוכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה, ישפוט ה' ביני ובינך. ויאמר אברם אל שרי: הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך. ותענה שרי ותברח מפניה. וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור. ויאמר: הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי? ותאמר: מפני שרי גברתי אנוכי בורחת. ויאמר לה מלאך ה': שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה. ויאמר לה מלאך ה': הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' אל ענייך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון. ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל רֹאי כי אמרה, הגם הלום ראיתי אחרי רֹאי. על כן קרא לבאר באר לחי רֹאי, הנה בין קדש ובין ברד. ותלד הגר לאברם בן ויקרא אברם את שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל. ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם."
 
בסיפור זה מופיעה המילה עין במשמעות מַעין. הקשר המילולי בין מים מצילי החיים במדבר לבין עיניים וראייה - מלמד על החשיבות הגדולה שהאדם מייחס הן למים והן לראייה ("שמרני כאישון בת-עין").
 
פירוש המילה שוּר שנזכרת כשם מקום בסיפורי הגר במדבר - הוא לראות, בלשון ציווי: 'רְאֵה!'   המילה 'שוּר' מופיעה גם בברכת יעקב ליוסף, בנו האהוב והמוצלח: "בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שוּר". בדברים לג' מופיעות המילים אחרת, במקום שוּר מופיע שוֹר, החיה שמסמלת את שבט יוסף. גם משה מברך את שבט יוסף שתמיד יהיה לו שפע של מים: "מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום". 
 
האל מביט על ראיית האדם בעיני בשר כשלילית ונחותה מראיית האל, אך לאדם הראיה היא משמעותית וחיונית, כפי שמתואר בקללה הבאה: "יככה ה' בשיגעון ובעיוורון ובתמהון לבב. והיית מגשש בצהריים כאשר ימשש העיור באפלה ולא תצליח את דרכיך" (דברים כח' 29); חוסר היכולת לראות מקושר לחוסר אונים ולכישלון, והעיוורון נמשל לחוסר קשר עם המציאות.
 
ההתייחסות השלילית של האל כלפי ראיית האדם נובעת מזווית ראיה אגואיסטית של האדם, ושיפוט של האדם כלפי טוב ורע - על פי 'טוב' אגואיסטי, שיכול להיות רע לזולת.
 
זהו מצב נוסף של היפוך בין מהות האל לתכונות האדם: ראיית האל כוללת ואובייקטיבית, וראיית האדם חלקית וסובייקטיבית, על כן מעוותת. האל רואה את האמת כולה, והאדם רואה רק חלק מן האמת. חלק מאמת יכול להיות – שקר.
 
ראיית האדם מזווית מסוימת, הזווית שלו, איננה תמיד נכונה באופן אובייקטיבי - אלא מוגבלת, חלקית ומעוותת. אברהם מפקיד את הגר בידי שרי ואומר לה: "עשי לה הטוב בעיניך". מה שטוב בעיני שרי איננו 'טוב' אבסולוטי - בעיני אברהם זה יכול להיות רע, וגם בעיני הקורא. האמירה של אברהם אירונית ומתייחסת למגבלות הראייה: מי שרואה את טובתו האגואיסטית בלבד, עלול לעשות רע לזולתו.
 
מזווית הראיה של הגר, הגר רואה שהרתה ולכן היא רואה את שרי/ה כ"קלה", הגר מזלזלת בשרה. שוב מועבר המסר שעל סמך ראיה מזווית סובייקטיבית - מתקבלות החלטות שגויות ומבוצעות פעולות לא נכונות. 


פרק 21 (פרק 21)
תנ"ך
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
פרק 14
פרק 15
פרק 16
פרק 17
פרק 18
פרק 19
פרק 20
פרק 21
פרק 22
פרק 23
פרק 24
פרק 25
פרק 26
פרק 27
נספח - אלוהים והצמחונות
דיאגרמת יעקב
אפוד אבני החושן
האתר מוקדש לזכר אבי משה אגוזי ז"ל