דף הבית | קריאה וכתיבה | לימוד חשבון | דפי עבודה | למידה והתנהגות | ספרי-ילדים שלי | כתבו אלי | קישורים
שלומדים - לימוד לילדים
דף הבית > תנ"ך > פרק 15
מס' מבקרים: 491516
פרק 15

פרק 15: 'שיטת החריגות', ביאליק והפרד"ס, נתן יונתן ודוד

הלכתי אחרי החריגות בעקבות שיטתו של רבי עקיבא, ומצאתי את עצמי בתוך פרד"ס... הכניסה לפרד"ס, אולי בעקבות בדיקת הרמזים בסיפור העקידה, עלולה על פי הסיפורים  לגרום לאדם מאמין  - מות, אובדן שפיות, או אובדן האמונה באל.

פרד"ס   (פשט, רמז, דרש, סוד):

פשט:   דברי התורה כפי שהם מופיעים.  הנגישות אליהם קלה, אם כי לא  
מקובלת לגבי אדם חילוני, ועוברת דרך  'מסננת'  עבור אדם דתי.  
רמז:    כנראה הליכה אחרי אמצעים סגנוניים שמשולבים בפשט הטקסט
החסכוני, קודים של  'חריגות',  אשר מצביעות על  מסרים.
דרש:   סיפור שמובא על ידי החכם כדי להסביר כוונות וליישב סתירות.
סוד:    מסרים שהוטמנו בטקסט על ידי הכותב המקראי או האל,
והם נמצאים מאחורי ה'חריגות'.

ביאליק כתב שיר שמתאר את ההליכה בפרד"ס המפורסם והאימתני.  השיר מסתמך על הסיפור הידוע שמסופר בגמרא (מסכת חגיגה, דף יד  עמ  ב ):   

"ארבעה נכנסו לפרד"ס: בן עזאי ובן זומא, אחר [אָחֵר הוא אלישע בן-אבויה, שהתפקר והורחק לאחר שביקר בפרד"ס] ורבי עקיבה. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, ואחד עלה בשלום וירד בשלום.  בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהילים קטו) "יקר בעיני ה'  המותה לחסידיו" . בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכתוב אומר (משלי כה)  "דבש מצאת אכול דייך" . אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר (קוהלת ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך".   רבי עקיבה עלה בשלום וירד בשלום, עליו הכתוב אומר (שיר השירים א)  "משכני אחריך נרוצה" ."  

לפי הסיפור חכם אחד מת בגלל הכניסה לפרד"ס, אחד התפקר, אחד השתגע ואחד, רבי  עקיבא, יצא מהפרד"ס בשלום. לטענת הסיפור רבי עקיבא נכנס ויצא מהפרד"ס ללא פגע - אבל אולי איבד את האמונה במוסריות האל.  ר'  עקיבא וחבריו כתבו לתורה פירוש  שמאפשר לאדם דתי לא להטריד את עצמו בהיתקלות ישירה עם הפשט.  הלימוד הפך לשינון של מסקנות העבר והישענות על 'פסיקות גדולים',  במקום להיות הפניה לכלים שמאפשרים הסקת מסקנות באופן עצמאי.
בשיר  "הציץ ומת" שמתייחס לגורלו של בן עזאי,  מתאר ביאליק ה'מתמיד' לשעבר, את הקשיים של ההליכה בפרד"ס לגבי אדם מאמין. אצטט כאן חלק מהשיר, כדי לבדוק אם במקרה הגעתי גם אני אל הפרד"ס המפורסם והאימתני - בעקבות הסיפורים והמדרשים על רבי עקיבא. ידוע שרבי עקיבא היה 'מורה-הדרך' לחבריו והם הלכו אחריו לפרד"ס.

השיר של ביאליק:

 "הוא נכנס אל גנזי הפרד"ס וחמישים לפרד"ס שערים. ובכל נתיבותיו חתחתים: תהומי תהומות והררי הרים ."

ביאליק מדבר על הקושי של אדם מאמין להיתקל בסתירות לאמונה במהלך הדרך של  הפרד"ס.  הוא מציין שניתן להיכנס אל הפרד"ס מפתחים שונים, חמישים מספרם. זה מתאים גם ל'שיטת החריגות': ניתן להיכנס לפרד"ס מתוך התחקות על משמעותן של 'חריגות',  שמופיעות במקומות רבים ושונים בטקסט, ואת המסרים שמאחורי החריגות פעמים רבות קשה לעכל. 

 "ולהט החרבות בשערים, ואחרי המזוזות, הנחשים למו ארב, והוא עבר שלום בין כולם, פסוח על נחשים וחמוק מתחת לחרב."  

מלאך האל ב'סיפורי העקידה מתנהג כמו שטן, או נחש,  מה שנראה כסתירה ל'עקרון אמונה ראשוני' של 'אל טוב ומוסרי': מלאך האל  'מרכך'  את אברהם, פוגע בשלום-ביתו ודורש ממנו לעמוד ב'ניסיון', שמנוגד כביכול לחוקי-המוסר ולהבטחות הקודמות של האל.   הוא משכנע את אברהם לגרש את הגר ואת בנה, אבל בפניה של הגר, הוא מצדיק את הצד שלה ומתנהג כידיד וכמציל.

נחש נוסף הוא הנחש מ 'סיפור גן-העדן' שמפתה את חווה.  בסיפור גן העדן יש 'חריגה', שבירה של תבנית חוזרת של שאלות;   האל פונה אל האדם בשאלה, האם אכל מן העץ למרות הציווי.  האדם מטיל את האשמה על האישה;  האל פונה אל האישה בשאלה:   "מה זאת עשית?" . האישה מטילה את האשמה על הנחש.  בסופו של דבר נופלת האחריות על האל - יוצר האדם, האישה והנחש.  האל יצר את הנחש וידע את טיבו, ידע מה יקרה אם ישים אותו במחיצה אחת עם האדם ואשתו.  ברור שהאל ידע את טיבו של הנחש, מכיוון שהאל לא שואל את הנחש למה עשה זאת.  ברור למה הנחש פעל כך.  גם כאן פעולה של הנחש קשורה לפעולה שהאל רצה בה בעקיפין, מעוּדדת במסתרין על ידי האל וגורמת ל'יציאה מגן העדן', דבר שהיה כנראה רצוי לאל מלכתחילה.    

בתנ"ך, כשמשתמשים ב'כינוי הרמז' "זאת", הכוונה היא כנראה למשהו שלילי. שרי קוראת להגר "האמה הזאת".  רבקה שפוגשת את יצחק, שואלת: "מי זה האיש הלזה?".   ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך", מתייחס לאהבה במרומז כשלילית מאוד,  במילים: "מה זאת אהבה?", הכוכבים, לדבריו - רימו אותו.

פניית האל לנחש דומה לפנייה אל האישה,  אך המילים הדומות רק מדגישות את ההבדל;  בפניה אל הנחש אין שאלה, אלא קביעה ופסיקה: "כי עשית זאת"  ולא,  'האם עשית' כמו בפניה אל אדם,  ו"מה זאת עשית",  כמו בפניה אל האישה.  הדמיון בין מילות השאלה לאישה לבין הפניה לנחש מדגיש את 'הציפייה המוקדמת' להמשך 'תבנית השאלות'; אך האל לא מאפשר לנחש להסביר. הנחש איננו נשאל על מניעים ונסיבות מקלות, או אם עשה את המעשה או לא.

המסקנה שנובעת מן החריגה של שבירת תבנית השאלות היא, שהאל כנראה מצפה מראש מהנחש להתנהג בצורה  'רעה';  החריגה ביחס האל אל הנחש מגלה את דעת האל על טיבו;  אם האל ידע את טבעו של הנחש, והרי האל יודע-כל, ומראש - מדוע שם האל את הנחש יחד עם אדם וחווה?  האם לא ציפה מראש להתפתחות שקרתה מהמפגש עם הנחש?  ומכאן, האם הכל היה מתוכנן מראש על ידי האל?  ואדם וחווה הבינו את זאת, על כן לא נענשו במוות המובטח להם?

קיימת מורכבות ביחסי האל והנחש:  הנחש פועל בנושא הגירוש מגן העדן כגורם שמפעיל את העלילה ומוביל אותה לכיוון של יציאת אדם וחווה אל חיי עצמאות הכרוכים במאמץ;  נראה שהאל מעניש את אדם ואשתו בעונש שרצה להגיע אליו מראש, האחריות היא בעצם על האל,  הוא שם את אדם וחווה במחיצה אחת עם הנחש, שאופיו ידוע; אולי האל זקוק לנחש כגורם שיפעיל את העלילה לכיוון שרצה בו מראש?  האל כנראה מעוניין שאדם וחווה יצאו לחיי-עצמאות, אך הוא מסתיר זאת, כאילו הבחירה הייתה בידיהם – והוא איננו מרוצה מכך.  האל נראה כמכוון את הגירוש מגן העדן על ידי 'מניפולציה' של הנחש, אדם וחווה, והסקרנות הטבעית לגבי חידות ומה ש'אסור'.   

תמיהה על סמך חריגה:  האל עוזר במינימום האפשרי ואוסר למעשה על עזרה מסיבית, כמו מתן אוכל שאין צורך לעבוד עבורו.  אם אפשר שהאל יעזור,  מדוע חייבים לטרוח על פרנסה? מדוע על האדם לעבור סבל ומאמץ?  מדוע העבודה מוצגת כקשה, והעצמאות אינה מוצגת כערך חיובי ומספק?

בסיפור גירוש הגר וישמעאל (בר'  כא'), כאשר הגר נמצאת במדבר, כפשע בינה ובין בנה לבין המוות, ה'ציפייה המוקדמת' היא שהאל יבצע 'נס'. אולי יצמיח באר, או ייקח את הגר על כנפי הרוח לנווה מדבר; למרות הציפייה המוקדמת, פעולת ההצלה מסתכמת רק בכך, שהאל פוקח את עיני הגר לראות באר בקרבת מקום. אם האל היה מציל את הגר בצורה יותר ניסית, הגר לא הייתה טורחת לעבוד למחייתה, היא הייתה מצפה לעזרת האל, ולמעשה חוזרת למצב של 'גן-עדן'. 

נראה שהאל מתנגד למצב של 'גן-עדן'. כאשר שלוחיו מגלים  יכולות עצמאיות של מתן אוכל ומים בעזרת נס, הוא לוקח אותם אליו; כך קרה לאליהו, ללא הסבר, לאחר נס כד השמן וצפחת המים שלא יכלו. האל לוקח אליו את אהרון ומעניש את משה במוות לפני הכניסה לארץ, לאחר המקרה של "מי מריבה",  שם משה הפעיל נס ולא ציין קודם לכן שהנס הוא אלוהי;  נראה כאילו משה יכול לתת לעם מים מן הסלע ללא עזרת האל.  

ישו הנוצרי, שקיים ויכוח אם היה איש אלוהים או לא,  מומת לאחר 'נס כיכר הלחם והדגים', בו האכיל 5,000 איש.  ישו מבטא פליאה על נטישתו על ידי האל במילים:  "אלי אלי למה שבקתני, שפירושו: למה עזבתני ". 

סיפור מאת הרצל חוזה-המדינה מדבר על העלם אברוקוסמוס, שהמציא שיטה להפקת קמח ללא העבודה וטרחת הגידול. החכם היווני סולון מייעץ להרוג את העלם, וכך נעשה - לאחר ש'אנרכיה' משתררת בממלכה והאנשים הבטלים מעבודה הופכים מדוכאים, אלימים ומושחתים. סולון מגיש לאברוקוסמוס את הכוס, והסיפור מסתיים במילים: "ואברוקוסמוס שתה." על פי הסיפור של הרצל וסיפור 'גן העדן' שבין-השיטין, העבודה שומרת עלינו - ממש כפי שבית הספר שומר ומעסיק את  ילדינו.

גם הצייר פיטר ברויגל האב מתייחס לנושא גן העדן, בציורו הידוע: "גן העדן של הבטלנים" או – "ארץ החלב והדבש".    http://breughel.8m.net

ביצירות אלו מובע המסר שאדם חייב לעבוד לפרנסתו,   ומצב  גן העדן  לא יחזור. ייתכן שמחמת החשש שהאדם יסרב לעבוד ורק יפנה אל האל בתפילה לפרנסה, אלוהים מסתיר את עצמו מפנינו במידה מסוימת, ומאפשר לאנשים לומר בריש גלי שהאל לא קיים.

על סמך צורת הפניה של אלוהים אל הנחש אני מסיקה שגם בעבר התייחס אליו האל באופן מפלה, והנחש מתנהג באופן 'רע'. האל מתנהג בחוסר אהבה אל הנחש; גם במקרים אחרים, כאשר נראה שיש מניעת אהבה מצד אל או אב, יחס מפלה, מי שלא מקבל אהבה מתנהג רע.  לפעמים נראה שהאשָם האמיתי בפשע הוא האל או האב המפלה,  ולא הפושע עצמו;  קין רוצח את הבל, האחים המקנאים מוכרים את יוסף.  בסיפור 'גן העדן' מתואר מצב של קנאה בקשר של אהבה, מצד הנחש: קנאה בקשר בין אדם לאלוהיו, או בקשר האהבה בין אדם לחווה.

גם השטן בסיפור איוב פועל כמו הנחש;  הוא מפריד בין האוהבים, אולי כדי לזכות באהבה בעצמו.  מפריד בין איוב לאלוהים:  'איוב לא אוהב אותך באמת, רק את הטוב שאתה נותן לו',  "החינם ירא איוב אלוהים?"  פעולת ההפרדה בין האוהבים מצליחה, אך הנחש  או השטן לא תופש את מקום האהוב בקשר הזוגי שנפגע. 

האם הצליחה ההפרדה בין האיש והאישה בסיפור 'גן העדן'? הדמיון בניסוח של שני פסוקים בבראשית,  מצביע על האישה כמייצגת את החטא: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשל בך"  (בר'  ג'  16), והפסוק המופיע בהמשך הדברים:  "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, ואתה תמשל בו"  (בר'  ד' 7).

דברי האדם על אישתו בבירור שעורך אלוהים, שונים מאווירת הקרבה הקודמת - כאשר היא הייתה  אישה  והוא אישָהּ.  אדם אומר: "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי" . הוא מתלונן על איכות המתנה שקיבל מהאל,  האישה - ומדבר עליה כאילו היא לא נמצאת, בגוף שלישי -  מה שמרמז על יחס של תיעוב וריחוק.

הנחש פיתה את חווה לאכול מן העץ, וכתוצאה מכך האל משית איבה נצחית בינה לבין הנחש.  האישה היא ה'נחש' בסיפור הפיתוי של אדם.  לא כתוב במפורש בטקסט שהאיש התחיל לשנוא ולפחד מן האישה, אבל... המציאות טופחת על פנינו, וגם הסיפור המקביל של נחש מפתה אישה, אישה מפתה את אדם - רומז לכך;   למרות הקושי של 'המלחמה בין המינים', בכל זאת הכתוב אומר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

ובחזרה לשיר של ביאליק.   אני מצטטת שוב את השורה שעסקנו בה: 

"ולהט החרבות בשערים, ואחרי המזוזות, הנחשים למו ארב, והוא עבר שלום בין כולם, פסוח על נחשים וחמוק מתחת לחרב."   

ביאליק עובר בקרבה ל"להט החרב המתהפכת",  שמונעת מהאדם חזרה למצב של 'גן-עדן'; המסקנה שהאל מעוניין בכך שהאדם יתפרנס למחייתו ולא יחיה בגן העדן - עוברת בשלום על ביאליק התלמיד-חכם ואיננה מערערת את אמונתו באל.

"ויבוא אל גנזי הגנזים, לא דרך עוד זר שם, ויחתור עד גבולות-אין גבולות, מקום ההפכים יתאחדו בשורשם".  דיברתי על כך בנושא בריאת החושך והאור, 'בריאת הפכים' בעת ובעונה אחת על ידי הגדרת-גבולות של מקום.  עניין ההפכים מזכיר את הסמל של יינג ויאנג, כאשר במקום בו ערך מסוים הוא הגבוה ביותר - הוא מתחלף בהיפוכו,  כמו בדברי ביאליק בתחילת השיר:  "ובכל נתיבותיו חתחתים: תהומי-תהומות והררי-הרים."  

כאשר אדם מגזים בהתנהגותו לכיוון מסויים,  הוא עלול להגיע לתוצאה ההפוכה;  לדוגמה: מי שהוא  יותר מדי 'טוב'  הופך להיות 'רע' לסביבה: הוא נעשה קורבני, יוצר רגשות אשמה, מפנק מדי ואינו נותן לאחר לבסס ביטחון-עצמי שנובע מהתנסות, כמו שנאמר:  "שונא מתנות -  יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז).

"ויוסף ויחתור וימצא שישר בשבילים -  העקום, ויט בו ויבוא באחד הזמנים עד מקום - אין זמן ואין מקום".  

הכתוב מתקשר ל'יום האפס' של הבריאה, לפני היות זמן, מקום ואדם,  היום שבו נבראו שמים וארץ - והזמן שהיה לפני יום זה.

מובע גם הרעיון שלעיתים פועל האל בצורה לא ישירה: עקומה, כדי להגיע למטרה מסוימת; האל מורה על עקידה בזמן שהוא רוצה כנראה לבסס את העיקרון שעקידת הבנים אינה רצויה  (אתייחס לכך בפירוט בחלקים הבאים של המאמר). בסיפור 'גן העדן' האל פועל בצורה לא ישירה, דרך הנחש -  ומביא לכך שאדם וחווה יעזבו את גן העדן, כביכול כתוצאה מבחירתם וחטאם.

במעשה קין והבל, קין חולק את האחריות למות הבל עם האל - שהיפלה וגרם לקנאה בין האחים כאשר דחה את מנחת קין.  הבל היה רועה צאן ויתכן שהאל ניסה למנוע אכילת בשר באמצעות רציחתו של הבל בידי קין.  לנושא יחס האל לאכילת בשר אתייחס בנספח:  'האם האל מעוניין שנבחר בצמחונות?'

הבל ה'בשרי'  הופך מָשָל לְמָה שאין לו קיום של ממש, ואילו  השושלת של קין עובד-האדמה - שורדת דרך למך ונח.  הכפילות והשוני בין הרשימות השונות של שושלות האדם הביאה אותי למסקנה שאנו צאצאי קין, ולא צאצאי אנוש, ושקינן ברשימות התולדות הינו קין.   כמו  בבראשית ד' 17:  "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך."    

"וכבר עיפה נפשו מחתור, לא נאמן אור עיניו ורוחו לא נכון.  ויהי כי לא יכול עוד ללכת על שתיים קוממיות, ויזחל על גחון. ובלחכו עפר, על שפתיו עוד תחינה אחרונה..."
  
לגבי "לא נאמן אור עיניו" - אתייחס לכך בהמשך, בעניין יחס האל אל 'ראיית האדם'.    "ויזחל על גחון" -   במידה  מסוימת ולגבי אנשים אחרים, לכל אחד מאיתנו יכול להיות  'גן-עדן' שהוא רוצה להגיע אליו; בגן-עדן זה יש אישה או איש שהוא מבקש להתחבר אליהם, אך הם קשורים למישהו אחר;  בגן-עדן זה, כל אחד יכול להיות הנחש שמפריד ומסכסך בין האוהבים כדי לתפוס את מקום אחד מהם. בגן-עדן מסוים, עבור אדם מסוים - כל אחד מאיתנו יכול להיות בתפקיד האיש, האישה, העץ, האל או הנחש. 

כפי שכתב נתן זך בשירו:  "לפעמים בשעות המאוחרות": 

 "...מה מעט דרוש לו לאדם למען תרד עליו שלוה
לילית הלילה. כמעט נדמה שאתה גאול, שאפשר
לחיות גם כאן, באביב הזה, בלי חבורת-בראשית כולה:  אלוהים
העץ, התפוח, חוה, הנחש."

 

בשיר  "מת אב ומת אלול" מזכיר גם נתן יונתן ז"ל את נושא 'משחק התפקידים'
של 'גן-העדן': 

 "חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול. הקיץ שב
ספור שלך, ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה ."

 

השיר של נתן יונתן ז"ל משתמש במובאה מתוך הסיפור התנ"כי של 'יונתן ויערת הדבש': 
"וכל הארץ  באו ביער; ויהי דבש על פני השדה.  ויבוא העם אל היער והנה הלך דבש; ואין משיג ידו אל פיו כי ירא העם את השבועה.  ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש; וישב ידו אל פיו ותאורנה עיניו. ויען איש מהעם ויאמר:  השבע השביע אביך את העם לאמור: ארור האיש אשר יאכל לחם היום; ויעף העם.  ויאמר יונתן:  עכר אבי את הארץ:  ראו נא כי אורו עיניי  כי טעמתי מעט דבש הזהאף כי לו אכול אכל היום העם  משלל אויביו אשר מצא:  כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים.  ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש איילונה; ויעף העם מאוד.  ויעט העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה; ויאכל העם על הדם.  ויגידו לשאול לאמור: הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם,   ויאמר:  בגדתם,  גולו אליי היום אבן גדולה.   ויאמר שאול: פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אליי איש שורו ואיש שייהו  ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה'  לאכול אל הדם.  ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה  וישחטו שם. וייבן שאול מזבח לה'; אותו החל לבנות מזבח לה' .  ויאמר שאול: נרדה אחרי פלשתים לילה ונבוזה בהם עד אור הבוקר ולא נשאר בהם איש ויאמרו העם:  כל הטוב בעיניך עשה. ויאמר הכוהן:  נקרבה הלום אל האלוהים.   וישאל שאול באלוהים: הארד אחרי פלשתים,  התיתנם ביד ישראל?  ולא ענהו ביום ההוא.  ויאמר שאול: גושו הלום  כול פינות העם; ודעו וראו  במה הייתה החטאת הזאת היום.  כי חי ה' המושיע את ישראל  כי אם ישנו ביונתן בני,  כי מות ימות.  ואין עונהו מכל העם.  ויאמר אל כל ישראל:  אתם תהיו לעבר אחד  ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד. ויאמרו העם אל שאול:  הטוב בעיניך עשה.   ויאמר שאול אל ה'  אלוהי ישראל:    הבה תוּמים; ויילכד יונתן ושאול,  והעם יצאו.  ויאמר שאול:  הפילו ביני ובין יונתן בני . ויילכד יונתן.  ויאמר שאול אל יונתן:  הגידה לי מה עשית ; ויגד לו יונתן  ויאמר:  טעום טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש, הנני אמות.   ויאמר שאול:  כה יעשה אלוהים וכה יוסיף,  כי מות תמות,  יונתן.   ויאמר העם אל שאול: היונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?  חלילה, חי ה' אם ייפול משערת ראשו ארצה,  כי עם אלוהים עשה היום הזה . ויפדו העם את יונתן  ולא מת."   (שמואל א'  פרק יד').
סיפור 'יונתן ויערת הדבש' מקביל לסיפור 'גן העדן';  בסיפור זה יונתן הוא בתפקיד 'האישה'  שטועמת מפרי העץ האסור'. יונתן מפתה את העם לעבור על מצוות שאול,  כשם שהאישה פיתתה את  אדם לטעום מפרי עץ הדעת;   שאול  בתפקיד 'האל' בגן-עדן  זה,  מגלה את החטא ואת החוטא - יונתן.  כמו אדם וחווה,  מסתכן יונתן במוות בשל מעשהו  ולבסוף ניצל.  המטה שביד יונתן בא במקום 'הנחש' שמקשר בין האישה לבין פרי העץ.  כמו לגבי 'עץ הדעת' שבסיפור 'גן-העדן',  גם בסיפור יונתן יש רמזים  ארוטיים;  פעולת הטעימה מן הדבש מתוארת בצורה אירוטית, וגם:   'דבש'  בגימטרייה  - 'אשה' (307):  "גם אכול דבש הרבות לא טוב"  (משלי כה  27). 

בסיפור 'יונתן ויערת הדבש' מופיעות המילים "כטוב בעיניך". שאדבר עליהן בהמשך המאמר, לגבי סיפור 'בריחת הגר בעת הריונה'.   על פי הביטוי הייחודי, קיים קשר בין 'סיפורי דוד' ושאול לבין סיפורי בראשית - וייתכן שסיפורי בראשית הועלו על הכתב בתקופת מלכות דוד.  

ב'סיפורי דוד' משולבים מוטיבים נוספים, אשר שזורים בסיפורי בראשית:

*  'ראיית-האדם' לעומת  'ראיית-האל.

*  שנאה ודחייה של אחד הבנים ע"י אחיו.  כמו בסיפור יוסף,  בסיפור דוד האח אליאב גוער בדוד:  "וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל, בְּדַבְּרוֹ אֶל-הָאֲנָשִׁים; וַיִּחַר-אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה-זֶּה יָרַדְתָּ, וְעַל-מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר--אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת-זְדונְךָ וְאֵת רועַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.  וַיֹּאמֶר דָּוִד, מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא, דָּבָר הוּא." (שמואל א' יז' כח').  הדרש מסביר את עניין הדחייה של דוד ע"י בני משפחתו, גם על ידי אביו שלא קרא לו אל הזבח עם שמואל. המדרש מספר שלפני הולדת דוד החליט ישי אביו שלא היה צריך להביא ילדים לעולם, מכיוון שהוא צאצא לרות המואבייה ו'מואבי לא יבוא בקהל ישראל'.  אשתו של ישי התחכמה לו, התחלפה עם שפחתה ונכנסה להריון עם דוד.

'בחירת הבן הצעיר  על פני אחיו הבכורים', מוטיב שחוזר בסיפורים רבים בבראשית: קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, וכמובן – בכורת יהודה, הרביעי בבני לאה, לאחר שראובן, שמעון ולוי נפסלים.  גם בין בני יוסף, מנשה ואפרים - זוכה הצעיר:  "ויאמר יוסף אל אביו: לא כן אבי כי זה הבכור, שים ידך על ראשו. וימאן אביו ויאמר... ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו" (בראשית מב' 18-19);

* נושא 'עקידת הבן' מקביל למות אבשלום שהסתבך בשערו בעץ האלה,  בדומה לאיל שבסיפור 'עקידת יצחק', ולסיפור 'יונתן ויערת הדבש' אשר מקביל גם לחטא גן העדן.

* מוטיב נוסף ב'סיפורי דוד' שמקביל לסיפור 'גן העדן': אישה מכשילה מצב אידיאלי עתידי: מיכל לועגת לדוד שמעלה לירושלים את ארון הברית וכמעט מאחד את שבטי ישראל סביב מלכות דוד.  דוד מגרש את מיכל בת שאול, בת לשבט בנימין, מצאצאי יוסף.  נכשל האיחוד בין שבטי יוסף לבין שבט יהודה.  הפירוד בין השבטים יביא למלחמות אחים, היחלשותם ולבסוף לחורבן.

 

המשך בדיקה של השיר של ביאליק:

 "אז יכבה הלפיד ודלתות השער נפתחו,  ויצץ שם פנימה. ותצנח גופתו... על מפתן הבלימה."   
ביאליק מתאר את ההיתקלות של בן עזאי ב'סוד' שלא היה יכול להתמודד עימו.  אולי היה זה הגילוי שמלאך האלוהים אשר עוצר את מהלך העקידה הוא כנראה השטן.

קשה גם הפסוק בישעיהו ז' 14: "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל",   אשר מצביע כביכול על כך שישו היה שליח האל או שהולדתו ניסית וחשובה.
הפסוק מקביל לבשורה:  "הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל",  שנאמרה להגר - לגבי ילוד שממנו יווצר עם חדש.  גם הבשורה על הולדתו הניסית של שמשון למנוח ואישתו העקרה  -   ניתנת באופן דומה.  הליכה על פי שיטת החריגות, הקבלה בין משמעות של פסוקים דומים יכולה להביא למסקנות שקשה להתמודד עימן.

"הבלימה"  בלי-מה, בלי כלום, היא אולי האל המסתתר, העדפת האל להשאירנו במצב של 'אין גן-עדן'; נראה כאילו אין עזרה אלוהית משמעותית;

אולי הקושי הגדול אותו מתאר ביאליק הוא משהו שלא נתקלתי בו בטקסט  והבלימה היא משהו אחר; מי שבקיא בתורת הפרד"ס כנראה יֵדע.  אני רק ביקשתי להוכיח,  באמצעות השוואה לשיר של ביאליק - שקיים קשר בין הפרד"ס לבין  'שיטת החריגות'   ונראה לי שהוכחתי זאת.

אני לא אמונה על מחקר התנ"ך;  חלק מן המסקנות שהגעתי אליהן במאמר ידועות משכבר, ובחלק אולי טעיתי;   במאמר זה אני פחות מעוניינת להצביע על המסקנות שהגעתי אליהן - אלא להציג שיטה של קריאה ולימוד של טקסט מקראי;   ה'חריגות' - אמצעים סגנוניים בטקסט חסכוני ומושלם,  נועדו לא רק ליפות ולגוון -  אלא גם לשמש קודים למסר  מוטמן, שניתן לתהות על משמעותו.



פרק 16 (פרק 16)
תנ"ך
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
פרק 14
פרק 15
פרק 16
פרק 17
פרק 18
פרק 19
פרק 20
פרק 21
פרק 22
פרק 23
פרק 24
פרק 25
פרק 26
פרק 27
נספח - אלוהים והצמחונות
דיאגרמת יעקב
אפוד אבני החושן
האתר מוקדש לזכר אבי משה אגוזי ז"ל