על פי ניסיוני כמורה מתקנת, קיימות כמה רמות הבנה של חומר לימוד.

רמת ההבנה הראשונה:  לימוד בעל-פה ללא הבנה  אמיתית. סימנה הוא:  "דקלום" של מילות המורה בלי שהתלמיד יכול להסביר מעבר לכך, חזרה על אותה תשובה לגבי שאלות שונות,  שימוש בסיסמאות  ובטאוטולוגיה  (תשובה שחוזרת על השאלה במילים אחרות). רמת הבנה כזו שייכת למצבים בהם חסרים ללומד נתונים, ולכן הוא אינו יכול להבין את הנושא לעומקו.    

רמת ההבנה השנייה:  התלמיד יכול לפתור תרגילים-וריאציות,  "לעשות שיעורים" - ליישם את החומר הנלמד במרחק  מן השיעור. הדבר יכול להיעשות בצורה טכנית של הצבה בנוסחה מבלי להבין את המושגים הקשורים בה.   

רמת ההבנה השלישית: התלמיד מסוגל ללמד את השיעור לתלמיד אחר שלא נכח בו, כך שהתלמיד האחר יוכל "לעשות שיעורים" ולתפקד ברמת ההבנה השנייה, של פעולה "עיוורת".   גם הסבר זה עלול להיות טכני, ברמה של  הצבה  בנוסחה - או מוצלח יותר, אם התלמיד המסביר נמצא ברמת ההבנה הרביעית.

רמת ההבנה הרביעית:  התלמיד חושב על הנושא הנלמד גם מחוץ לכיתה, שואל שאלות ומחפש מקורות ללימוד נוסף.  מקשר בין הנלמד לבין מקצועות לימוד אחרים, מגיע למסקנות חדשות על סמך מה שלמד  ומפתח את הנושא באופן יצירתי, מבין ומגלה משהו חדש  באופן עצמאי.  סימנה של רמת ההבנה הרביעית -  התלמיד נהנה מן הלימוד.  ברמת הבנה זו התלמיד נהנה משמחת-היצירה שבגילוי עצמאי.  הלימוד מחזק בו את הביטחון העצמי והאמון ביכולתו ללמוד ולהגיע לתשובות.   ללא אמון כזה התלמיד לא יהיה פתוח ללמידה.   

כדי שתלמיד יגיע לרמת ההבנה הרביעית, של שליטה אמיתית בחומר, יש ללמד מבלי להניח ידע מוקדם לגבי מילים ומונחים. ללמד שלב אחרי שלב מבלי לדלג על שלבים, גם אם הם  נראים למורה מובנים מאליהם.  לבדוק שהתלמיד נמצא ברמת הבנה גבוהה לפני שעוברים לשלב הבא.    פעמים רבות תלמיד יכול לחשוב שהבין את הנלמד וידחף להתקדם בחומר, אלא שלאחר בדיקה יתברר שהוא נמצא רק ברמת ההבנה הראשונה או השנייה, מבין את המדובר אך אינו יכול ליישם או להסביר את הנלמד במילים אחרות.